הגמרא דנה עתה בדין ודברים שיש בין שני בני אדם על דבר מיטלטל, שאינו נמצא ביד אחד מהם: הַהוּא אַרְבָא – מעשה בספינה הנמצאת בנהר, דַּהֲוָה קָא מִנְּצוּ עֲלָהּ בֵּי תְּרֵי – שהיו שני בני אדם שרבו עליה, חַד אָמַר דִּידִי הִיא – האחד אמר שהיא שייכת לו, וְחַד אָמַר דִּידִי הִיא – וכן חבירו טען שהיא שייכת לו. אֲתָא חַד מִינַּיְיהוּ לְבֵי דִּינָא – ובא אחד מהם לבית דין, ואָמַר לדיינים, תִּפְשׂוּהָּ עַד דְּאֲזִילְנָא וּמַיְיתִינָא סָהֲדֵי דְּדִידִי הִיא – תיפשו את הספינה בינתיים, שתהיה ביד בית דין, כדי שלא יוכל השני למוכרה בינתיים לאחרים, עד שאביא עדים שהיא שייכת לי, והסתפקו בזה החכמים, האם תַּפְשִׂינָן, אוֹ לֹא תַּפְשִׂינָן. ונחלקו בנידון זה האמוראים, רַב [הוּנָא] אָמַר, תַּפְשִׂינָן, והיינו לזמן של שלשים יום, ואם באותו זמן יביא הלה עדים שאכן ספינה שלו, תינתן לו, ואם לא יביא עדים יוציאו אותה בית דין מידם, ולא יפסיד בעל דינו כלום. ואילו רַב יְהוּדָה אָמַר, לֹא תַּפְשִׂינָן, כיון שלאחר שיתפסו בית דין את הספינה, יהיה אסור להם להוציאה מידם ללא ראיה, ואם הלה לא יביא ראיה, ולא יוכלו בית דין להוציא את הספינה מתחת ידם, יפסיד מכך בעל דינו, שהרי אילו לא היו בית דין תופסים אותה, היתה נשארת במקום הפקר, והיה הדין שכל התוקף אותה זוכה בה.
ובמעשה זה אירע שאכן תפסו הדיינים את הספינה, עד שיביא הלה ראיה שאכן היא שלו, אָזַל – הלך אותו אדם להביא עדים שיסייעו לטענתו, ולֹא אַשְׁכַּח סָהֲדֵי – לא מצא עדים שיעידו כדבריו. אָמַר לְהוּ אותו אדם לדיינים, אַפְּקוּהַ – הוציאו את הספינה מתחת ידכם, וְיהיה הדין דכָל דְּאַלִּים גְּבַר – מי מביניהם שיהיה חזק יותר ויתפסנה, תהיה הספינה ברשותו, ואף בזה יש להסתפק, האם מַפְקִינָן – האם בית דין מוציאים אותה מתחת ידם, אוֹ לֹא מַפְקִינָן. ונחלקו בזה אמוראים, רַב יְהוּדָה אָמַר, לֹא מַפְקִינָן, דכיון שבא ממון ישראל ליד בית דין, אין להם רשות להוציאו מידם מספק, ללא ראיה ברורה למי הוא שייך. ואילו רַב פָּפָּא אָמַר, מַפְקִינָן – מוציאים אותה בית דין מרשותם.
פוסקת הגמרא את ההלכה בשתי מחלוקות אלו: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, לכתחילה לֹא תַּפְשִׂינָן, וְאִי תַּפְשִׂינָן, אפילו שהיתה התפיסה שלא כדין, מכל מקום לֹא מַפְקִינָן – אין בית דין רשאים להוציאה מתחת ידם.
קרקע שאינה נמצאת ביד אדם מסוים, ושני בני אדם רבים עליה, וכל אחד טוען שהיא שלו, זֶה אוֹמֵר שֶׁל אֲבוֹתַי היתה קרקע זו, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁל אֲבוֹתַי היתה, ואין לאחד מהם ראיה לדבריו, אָמַר רַב נַחְמָן, כָּל דְּאַלִים – כל אחד מביניהם שיתחזק יותר ליטול את הקרקע לעצמו, גָבַר, ומשאירים את הקרקע בידו.
תמהה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה מְהדין של שְּׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּיּוֹם אֶחָד, כלומר, שני שטרות על מכירת קרקע, שנכתבו שניהם באותו יום, ומאותו מוכר, אך לשני לוקחים שונים, ואין ידוע מי הוא שקנה ראשון וזכה בקרקע, שנחלקו אמוראים בדין זה, דְּרַב אָמַר, יַחֲלוֹקוּ שני בעלי השטרות באותה קרקע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי – הדבר נתון לשיקול דעתם של הדיינים, כפי שדעתם נוטה בענין זה. ומדוע פסק רב נחמן לגבי ספק בקרקע שכל דאלים גבר.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי שני שטרות היוצאים ביום אחד, לֵיכָּא לְמֵיקָם עֲלָהּ דְּמִילְּתָא – אין כל דרך לברר את האמת, שהרי ידוע מי הם העדים, אלא שמתו או שאינם זוכרים מי קיבל את השטר תחילה, מוטל על בית דין לפסוק את הדין, ובזה נחלקו רב ושמואל אם פוסקים שיחלוקו, או שודא דדייני, אבל הָכָא – כאן, לגבי קרקע זו שכל אחד טוען שהיתה של אבותיו, אִיכָּא לְמֵיקָם עֲלָהּ דְּמִילְּתָא – ניתן לעמוד על אמיתות הענין ולבררו, שהרי יתכן שיבואו עדים ויעידו שראו את אבותיו של אחד מהם מחזיקים בקרקע זו, ואם יפסקו בית דין עתה את הדין, יתכן שלאחר זמן יצטרכו לבטלו מחמת עדות חדשה שתבוא לפניהם, ולכן אינם פוסקים בינתיים פסק גמור, אלא כל מי שתגבר ידו על חבירו יטול את הקרקע לעצמו, ואם לאחר זמן תבוא לפניהם ראיה, ידונו על פיה.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה דין זה, שאמר בו רב נחמן כל דאלים גבר, מֵהָא דִּתְּנַן – ממה ששנינו במשנה, הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, ועל ידי משיכת החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא, והיתה הפרה מעוברת, וְיָלְדָה, ואין ידוע אם ילדה לפני משיכת החמור, ואין הולד כלול במקח, או שילדה לאחר משיכת החמור, ובזמן המשיכה נקנתה יחד עם העובר שבמעיה, וְכֵן הַמּוֹכֵר אֶת שִׁפְחָתוֹ, ולא היתה לפניהם בזמן המכירה, וְיָלְדָה בינתיים, (זֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה וְזֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ יָלְדָה זֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה וְזֶה שׁוֹתֵק זָכָה זֶה וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה) זֶה – המוכר אוֹמֵר, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]מָכַרְתִּי [יָלְדָה], והולד שלי. וְזֶה – הקונה אוֹמֵר, מִשֶּׁלָּקַחְתִּי [יָלְדָה], והולד שלי, יַחֲלוֹקוּ, והרי גם שם יתכן שיבואו עדים ויעידו באיזו שעה ילדה, ויתברר הדבר, ומכל מקום אמרה המשנה שיחלוקו, ומדוע לגבי קרקע אמר רב נחמן כל דאלים גבר.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי מוכר פרה או שפחה וילדו, לְהָאי אִית לֵיהּ דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא – למוכר יש שייכות בולד, כיון שעד עתה היתה האם שלו, וּלְהָאי אִית לֵיהּ דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא – וכן לקונה יש שייכות בולד, כיון שעתה ודאי האם שייכת לו, וכיון שלכל אחד מהם יש שייכות בממון זה, פסקה המשנה שיחלוקו. אך הָכָא, לגבי קרקע שכל אחד טוען שהיא של אבותיו, אִי דְּמַר לֹא דְּמַר, וְאִי דְּמַר לֹא דְּמַר, כלומר, ודאי היא שייכת לאחד מהם לבדו, ואינה שייכת לשני כלל, וכיון שאין אנו יודעים למי היא שייכת, והדבר עשוי להתברר, אמר רב נחמן שאין לבית דין לפסוק בזה דין מוחלט, אלא בינתיים יהא הדין שכל דאלים גבר.
