אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, שאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי בּוֹרֵחַ, כלומר, אדם הבורח ממקומו, אין ההחזקה בנכסיו מועילה, כיון שגם אם היתה ההחזקה שלא כדין, לא היה הבעלים יכול למחות במחזיק. וּמְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הַוְיָא מְחָאָה – ויכול אדם למחות במחזיק בקרקעו שלא כדין, אפילו שלא בפני המחזיק. תמהה הגמרא, תַּרְתֵּי – הרי לכאורה שני הדינים הללו סותרים זה את זה, כיון שאם מועילה מחאה שלא בפני המחזיק, מדוע אין הבורח יכול למחות במחזיק מאותו מקום שברח אליו, שלא בפניו. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין שני הדינים הללו, כיון שכָּאן – הדין השני, שמועילה מחאה שלא בפני המחזיק [וממילא אפילו שלא היה באותו מקום, אם לא מחה, יכול המחזיק להוכיח מכך שהקרקע שלו], עוסקת בְּבוֹרֵחַ מֵחֲמַת טענות מָמוֹן, שאין לו סכנה אם יידעו היכן הוא נמצא, ולכן היה עליו למחות, וכָּאן – בדין הראשון, שאין מחזיקין בנכסי בורח, מדובר בְּבוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין – מחמת שמרד במלכות, או עשה מעשה אחר המחייב מיתה, ואם יידעו היכן הוא נמצא יהרגוהו, ולכן הוא חושש למחות ממקום מחבואו, וממילא אין המחזיק בנכסיו יכול להוכיח מכך שהקרקע שלו, כיון שיתכן שהלה שמע על כך, אך חשש למחות, אפילו שלא בפניו.
וְכיון שמועילה מחאה שלא בפני המחזיק, אֲפִלּוּ מִיחָה בִּפְנֵי (בְּנֵי) אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לוֹמַר לוֹ [-למחזיק], מכל מקום הַוְיָא מְחָאָה – הרי זו מחאה המועילה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דחַבְרָךָ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, ויתפרסם הדבר עד שיגיע לאוזני המחזיק, ויידע שעליו להיזהר בשטרו.
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי מְחָאָה – מה הלשון שצריך המוחה לומר, כדי שתועיל מחאתו לבטל את חזקת המחזיק. אָמַר רַב זְבִיד, אָמַר – צריך המוחה לומר, 'פְּלוֹנִי גַּזְלָנָא הוּא, דְאָכִיל אַרְעָאִי, וּלְמָחָר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא' – פלוני המחזיק בקרקע גזלן הוא, שאוכל הוא את פירות הקרקע שלי, ומחר אתבענו בדין, הַוְיָא מְחָאָה – נוסח זה מועיל להיחשב כמחאה.
אָמַר לְהוּ – ואם אמר המוחה לעדים השומעים את קולו, לֹא תֵּימְרוּ לֵיהּ – אל תאמרו למחזיק את דברי מחאתי, אָמַר רַב זְבִיד, אין מחאתו מועילה, דהָא קָאָמַר לְהוּ לֹא תֵּימְרוּ לֵיהּ – שהרי אמר להם שלא יאמרו את דבריו למחזיק, וכיון שלא יאמרו לו זאת, לא ידע שעליו להזהר בשטרו. אָמַר רַב פָּפָּא, אף מחאה זו מועילה, כיון דהָכֵי קָאָמַר – כך יש לפרש את כוונת דבריו של המוחה, לְדִידֵיהּ לֹא תֵּימְרוּ לֵיהּ – למחיק עצמו אל תאמרו זאת, לְאַחֲרִינֵי אִמְרוּ לֵיהּ – אבל לבני אדם אחרים אימרו זאת, וְחַבְרָךָ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, ויתפרסם הדבר עד שיגיע כן לידיעת המחזיק עצמו.
אָמְרוּ לֵיהּ – אם אמרו עדי המחאה עצמם למוחה, לֹא אַמְרִינָן לֵיהּ – אין אנו אומרים את מחאתך למחזיק. אָמַר רַב זְבִיד, אין מחאה זו מועילה, דהָא קָאָמְרֵי לֵיהּ לֹא אַמְרִינָן לֵיהּ – שהרי אמרו העדים שאינם אומרים את הדבר למחזיק. רַב פָּפָּא אָמַר, מחאה זו מועילה, כיון שכוונתם היתה שרק לְדִידֵיהּ – למחזיק עצמו לֹא אַמְרִינָן לֵיהּ, אבל לְאַחֲרִינֵי – לבני אדם אחרים, אַמְרִינָן לֵיהּ – נאמר להם את מחאתך, וְחַבְרָךָ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.
