טו) מי שנדר נדר, לא יביאנו ממעות מעשר שני, שהרי נתחייב בקרבן זה שנדר, וכל המחוייב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין.
טז) המביא קרבן תודה צריך להביא עמה ארבעים לחמים, ואם אמר האדם 'הרי עלי תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר', לא יביא לחמה אלא מן החולין, שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן החולין.
יז) פירש האדם ואמר 'הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין', יש לו להביא כמו שנדר, ואם הביא הכל מן החולין, יצא. וכן אם פירש ואמר 'הרי עלי תודה, היא ולחמה מן המעשר', יביא כמו שאמר. ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני, כמו הבהמה עצמה של הקרבן, שהיא ממעות מעשר שני. ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין, כמו שביארנו, לפי שנאמר בהן 'והקריב המקריב קרבנו', עד שיהיו משלו, ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל קודם ההקדשה לקרבן.
