אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי, אף שהתבאר שאם מכר אדם אילנות לחבירו, מכר יחד איתם את הקרקע הנצרכת להם, מכל מקום אם מְכָרָן רְצוּפִין – מכר לחבירו אילנות צפופים, כְּגוֹן שֶׁאֵין בֵּין אִילָן לְאִילָן אַרְבַּע אַמּוֹת, שבאופן זה אין האילנות עומדים לגידול, אלא עומדים להיעקר, אֵין לוֹ קַרְקַע כלל, וְכֵן הִילְכְתָא.
משנה
כפי שהתבאר, אדם המחזיק שלש שנים בקרקע של חבירו, אינו צריך להביא ראיה נוספת לכך שהקרקע שלו, כיון שבודאי לא היה חבירו מניח לו להשתמש בקרקעו, אם לא שקנאה, והיה לו למחות בפני עדים על כך שהלה משתמש בקרקעו שלא כדין. משנתנו מבארת שיש צורך לברר שאכן בעל הקרקע ידע שאדם אחר משתמש בקרקעו במשך שלש שנים: שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת מחולקות הן בארץ ישראל לְענין חֲזָקָה, ואלו הן, ארץ יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְארץ הגָּלִיל, ואם הָיָה בעל הקרקע בִיהוּדָה, וְהֶחֱזִיק אדם אחר בקרקע השייכת לו ונמצאת בַּגָּלִיל, או שהיה הבעלים בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק אדם בקרקעו שבִּיהוּדָה, אֵינָהּ חֲזָקָה, ואין חזקת שלש שנים מועילה כראיה עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בעל הקרקע בַמְּדִינָה, ואפילו אם אינם באותה העיר, ובגמרא יבואר הטעם לכך.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אין הטעם של שלש שנות חזקה משום שאין אדם שומר את שטרו יותר משלש שנים, כפי שסובר תנא קמא, אלא אפילו שעה אחת אין אדם שותק כשרואה שאדם אחר משתמש בקרקעו, ולכן אם היו שניהם באותה מדינה, והלה שתק, הרי זו חזקה מיד, ולֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא בעל הקרקע בְארץ רחוקה כאַסְפַּמְיָא [-ספרד], וְיַחֲזִיק הלה שָׁנָה בקרקעו שבארץ ישראל, וְיֵלֵךְ אדם המהלך בין הארצות וְיוֹדִיעוֹ, ותהיה הליכתו במשך שָׁנָה, וְיָבֹא בעל הקרקע מאספמיא לארץ ישראל לְשָׁנָה אַחֶרֶת כדי למחות. וממילא בשלש ארצות אלו שבארץ ישראל, אף שאין שיירות מצויות ביניהן, לאחר שלש שנים הרי זו חזקה.
גמרא
שנינו במשנה בדברי תנא קמא, 'היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה'. תמהה הגמרא, מַאי קָסָבַר – מה היא דעתו של תנא קמא בענין המחאה הנצרכת כדי לבטל את החזקה, אִי קָסָבַר מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו של המחזיק הַוְיָא מְחָאָה – הרי זו מחאה המועילה, אם כן אֲפִלּוּ יְהוּדָה וְגָלִיל נַמִּי – גם אם היה המחזיק ביהודה והבעלים בגליל, או להיפך, גם כן צריכה החזקתו להועיל, שהרי מכך שהבעלים הראשון לא מחה, מוכח שהחזיק כדין על ידי שקנה את הקרקע, וְאִי קָסָבַר שמְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו של המחזיק לֹא הַוְיָא מְחָאָה, ולכן אין החזקתו מועילה, מחמת שאף אם היה הבעלים שומע על החזקתו לא היה יכול למחות, והיה מוטל על המחזיק לשמור על שטרו עד שיהא הבעלים איתו באותה ארץ, אם כן מדוע הוצרך לומר שיש שלש ארצות לחזקה, והרי אֲפִלּוּ יְהוּדָה וִיהוּדָה נַמֵּי לֹא – גם אם היו שניהם בארץ יהודה, אם לא היה הבעלים באותו מקום ממש, ולא היה יכול למחות בפני המחזיק, אין זו חזקה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָל, אָמַר רַב, לְעוֹלָם קָסָבַר תנא קמא שמְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הַוְיָא מְחָאָה, ולכן אם היו שניהם בארץ יהודה היה הבעלים צריך למחות, ואפילו שלא בפניו, כיון שהקול מתפרסם מאדם לחבירו עד שמגיע לאוזני המחזיק, וכיון שלא מחה, הפסיד, וּמִשְׁנָתֵינוּ האומרת שהנמצא ביהודה אינו יכול להחזיק בקרקע של אדם הנמצא עתה בגליל, בִּשְׁעַת חֵירוּם שָׁנוּ – נשנתה בזמן שהיתה מלחמה באותן ארצות, ולא היו שיירות מצויות מארץ אחת לארץ אחרת, ולכן אף אם ימחה הבעלים במקומו לא תגיע המחאה לאוזני המחזיק, ולכן אף שלא מחה אין החזקתו של המחזיק מועילה, עד שיהיה עמו הבעלים באותה ארץ, ויוכל למחות, ולא ימחה. תמהה הגמרא לפי זה, וּמַאי שְׁנָא יְהוּדָה וְגָלִיל – מדוע אם כן נקט התנא של משנתנו דוקא את הארצות הללו, ומתרצת, בא התנא להשמיענו, דִּסְתָם יְהוּדָה וְגָלִיל כִּשְׁעַת חֵירוּם דָּמֵי – שבדרך כלל אין שיירות מצויות בין הארצות הללו, אפילו בזמני שלום, ולכן בארצות אלו אין חזקה מועילה בקרקע שבעליה נמצא בארץ אחרת.
