אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַאי מַאן דְּנָקִיט מַגְּלָא וְתוּבִילָא – אדם הנוטל בידו קרדום וחבל של קוצצי דקלים, וְאָמַר לרואים אותו, בָּעֵינָא לְמִיגְזְרֵיהּ לְדִיקְלָא דִּפְלַנְיָא – הריני הולך לקצוץ את דקלו של אדם פלוני, דְּזַבְּנָהּ נִיהֲלִי – שמכר לי את הדקל, ואכן הלך ועשה כן וקצץ את הדקל, מְהֵימָן – נאמן בטענתו, כיון דלֹא חֲצִיף אִינִישׁ לְמִיגְזַר דִּיקְלָא דְּלֹא דִּילֵיהּ – אין אדם מעז פניו לקצוץ בפרהסיא דקל שאינו שייך לו.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַאי מַאן דְּאַחֲזִיק בְּגוּדָא דַאֲרוֹדֵי וּלְבָרָא – אדם שהחזיק בחלק של השדה הנמצא מחוץ לגדר המיועדת למנוע מהחיות מלהכנס לשדה, במקום שהבעלים של השדה בעצמו אינו משתמש בו, ואותו אדם זרע שם תבואה וכדומה, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אין זו חזקה המועילה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, מֵימַר אָמַר – כיון שבעל השדה אומר בליבו, מַאי דְּזָרַע – הרי כל מה שיזרע אותו אדם, אֲרוֹדֵי אָכְלִי לֵיהּ – חיות השדה יאכלו, וכיון שאין זו הדרך שבה משתמש אדם רגיל בשדהו, לא הוצרך בעל השדה למחות בו, ואין זו ראיה שחלק השדה הזה שייך לאותו אדם, אלא הוא נשאר בחזקת הבעלים הראשונים.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אדם שהחזיק בשדה של חבירו, על ידי שאֲכָלָהּ עָרְלָה – אכל את פירות האילן בשלשת השנים הראשונות, כאשר הפירות אסורים באכילה באיסור ערלה, אף על פי כן הַוְיָא חֲזָקָה – הרי זו חזקה המועילה. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֲכָלָהּ עָרְלָה, שְׁבִיעִית, וְכִלְאַיִם, אף שעבר איסור ואכל פירות האסורים באכילה, מכל מקום הַרֵי זוֹ חֲזָקָה.
אָמַר רַב יוֹסֵף, אֲכָלָהּ שַׁחַת – המחזיק בשדה חבירו באופן שלא המתין עד שתצמח התבואה ותהיה ראויה לאכילת אדם, אלא בעודה שחת, שצמחו ממנה רק תחילת הגבעולים, האכילם לבהמותיו, וניכר שמתיירא להמתין עד שתצמח כראוי, אלא ממהר להשתמש בה שלא כדרך הבעלים, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אין זו חזקה, כיון שאין דרך הבעלים להשתמש בדרך זו בתבואת שדהו, אלא ממתינים עד שתצמח התבואה, ותהיה ראויה למאכל אדם, והמשתמש בקרקע שלא כדרך שמשתמשים בה בעליה, אין הבעלים צריך למחות בו.
אָמַר רָבָא, וְאִי קָאֵי שַׁחַת – אם היתה אותה אכילת שחת בְּצַוַּאר מְחוֹזָא – בבקעה הסמוכה לעיר מחוזא, שבמקום זה מצויים עשירים רבים, ודרכם להאכיל את השדות לבהמותיהם כשהם שחת, הֲוֵי חֲזָקָה – הרי זו חזקה, כיון שהשתמש בשדה כפי שדרך הבעלים באותו מקום להשתמש בה.
אָמַר רַב נַחְמָן, תַּפְתִּיחָא – אם המחזיק בקרקע פתח בה שבילי מים, וחרש אותה בלבד, אך לא אכל את פירותיה, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אין זו חזקה המועילה. וכן אם אַפֵּיק כּוּרָא וְעַיֵּיל כּוּרָא – זרע בה כור חטים, והוציאה לו הקרקע כור חטים, ונמצא שלא הרויח ולא נהנה ממנה כלום, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה. דְּבֵי רֵישׁ גָלוּתָא – אנשי ריש גלותא, שהיו תקיפים ואלימים ובני אדם פחדו מהם, לֹא מַחְזְקִי – אינם יכולים להביא ראיה מכך שהחזיקו בשדות של אחרים שאכן קנו אותם, כיון שבני אדם פוחדים למחות בהם, ואין ראיה מכך שלא מחו בהם שאכן קנו את הקרקע, וְלֹא מַחְזְקִינַן בְּהוּ – ואין בני אדם אחרים יכולים להחזיק בשדותיהם, כיון שאף אם לא מחו בזמן שאחרים החזיקו בשדה השייכת להם, אין זו ראיה שאכן מכרוה להם, אלא יתכן שידעו שאף ללא מחאה יוכלו להוציא את השדה מידם בכח הזרוע, ואין שתיקתם מוכיחה שאכן השדה נמכרה.
