שנינו במשנה, 'חזקת הבתים וכו' ובית השלחין כו' וכל שהוא עושה פירות תדיר, חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם'. אָמַר רַבָּה, וְאִי דָּלִי לֵיהּ צַנָּא דְּפֵירֵי – אם בעל הקרקע עצמו הגביה מהקרקע של השדה סל מלא פירות והטעינו על כתיפו של המחזיק, הטוען שקנה את הקרקע, הרי זה סימן שהוא עצמו הודה שמכרה לו, ולכן לְאַלְתַּר – מיד הֲוֵי חֲזָקָה, ואף שלא החזיק שלש שנים, ואף שאין לו שטר מכירה. אָמַר רָבָא, אמנם מעשה זה נחשב כראיה, אך זהו בתנאי שהבעלים הראשונים טוען עתה שהלה גזל ממנו את הקרקע והפירות, כיון שמעשה זה מוכיח שהוא עצמו מודה שמכרם לו, וְאמנם אִם טָעַן המערער וְאָמַר, אמנם סייעתי לו בהטענת הפירות על כתיפו, אך אין זה מחמת שמכרתי לו את הקרקע, אלא לְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו – מכרתי לו את פירות הקרקע בלבד, ומחמת כן גם סייעתי לו בהטענתם על כתיפו, נֶאֱמָן.
מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהַנֵּי מִילֵּי – דין זה, שאם טוען המערער שמכר לו את הפירות בלבד נאמן, היינו דוקא בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שנים, אֲבָל לְאַחַר שכבר אכל המחזיק את פירות הקרקע שָׁלֹשׁ שנים, לֹא – אינו נאמן לומר שמכר לו רק את הפירות, ואפילו אם לא סייע לו כלל בהטענת הפירות, עצם אכילת הפירות במשך שלש שנים נחשבת הוכחה למכירת הקרקע עצמה, דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַחוֹיֵי – כיון שאם אכן היה מוכר לו רק את הפירות, היה לו למחות בפני עדים ולומר להם שאכילת הפירות של המחזיק אינה הוכחה לבעלותו על הקרקע, כיון שמכר לו רק את הפירות, וְכַד לֹא מַחֵי – וכאשר לא מחה, והניח לו לאכול את פירות הקרקע, אִיהוּ אִפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ – הוא זה שהפסיד לעצמו, ואינו נאמן עתה לטעון שהקרקע שלו.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, יִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים – יהודי המחזיק בקרקע, ומודה שלא קנאה מבעליה הישראלים, אלא טוען שקנאה מגוי, שאותו גוי טוען שקנאה מהבעלים הישראלים, הֲרֵי הוּא לענין דין זה כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מָה [-כשם ש]עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין לוֹ חֲזָקָה אֶלָּא בִּשְׁטָר – אין הגוי נאמן לטעון שהקרקע של הישראל שייכת לו מחמת שהחזיק בה שלש שנים, כיון שיתכן שהבעלים פחד למחות בו, אלא עליו להביא כראיה שטר מכירה, אַף יִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לוֹ חֲזָקָה אֶלָּא בִּשְׁטָר, ואפילו אם הישראל עצמו אכל את פירות הקרקע שלש שנים, אין זו ראיה שאכן הקרקע שלו, כיון שהוא בא מכח גוי, שאין לו חזקה, והוא עצמו אינו יכול לטעון טענת ודאי שהקרקע שייכת לו, אלא עליו להביא שטר מכירה של הבעלים הראשונים, שמכרה לגוי.
אָמַר רָבָא, אמנם אין הישראל הבא מכח גוי נאמן בחזקת שלש שנים, וְמכל מקום אִי אָמַר אותו יִשְׂרָאֵל המחזיק עתה בקרקע, קַמָּאֵי דִּידִי זַבְנָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִינָּךְ – בפני קנה הגוי את הקרקע ממך, וְזַבְנָהּ נִיהֲלִי – ואחר כך מכרה לי, מְהֵימָן – נאמן בטענתו, ואף שאין לו עדים או שטר על מכירה זו, מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר אֲנָא זְבַנְתֵּיהּ מִינָּךְ – שהרי אם היה רוצה לשקר היה יכול לטעון שהוא עצמו קנה את הקרקע מהישראל הראשון, והיה נאמן בטענתו, כיון שכבר אכל את פירותיה שלש שנות חזקה, ולכן אף עתה שטוען הוא שהגוי קנאה מהישראל בפניו, ומכרה לו, נאמן.
