כָּתַב רַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל, אף על פי שפסקה הגמרא שבשטר מתנה הכתוב סתם אנו חוששים שמא היתה זו מתנה מוסתרת, לֹא רְגִילִינַן בְּצַוָּואוֹת לְמֵיחַשׁ לִסְתָמָא – בשטר צוואה אין אנו מבטלים את הצוואה מחשש שמא ציוה על העדים לכתוב שטר זה בסתר, וּמַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם הם, כִּדְנָפְקָא פְּקַדְתָּא דְמִצְוָה מֵחֲמַת מִיתָה בְּמַתָּנָה – כאשר יוצא לפנינו שטר של נתינת מתנה על ידי אדם שציוה כן מחמת מיתה, מְקַיְּימִינַן לָהּ – אנו מקיימים את החתימות שבו, כדי לדעת שאין השטר מזויף, וְגָבֵינַן בָּהּ – וגובים בו את המתנה מנכסי המת, ונותנים אותה למקבל המתנה כפי הכתוב בשטר הצוואה, וְלֹא חָיְישִׁינַן לְמַאי דְּלֹא כְּתִיב בָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא – ואין חוששים לכך שלא נכתב בשטר הצוואה שציוה על העדים לכתוב את השטר בפרהסיא.
וְעוֹד כָּתַב רבינו האי גאון זַ"ל, שְׁכִיב מְרַע – חולה הנוטה למות, שמסר צוואה לעדים, דְּאָמַר, לֹא תְּגַלּוּ הָא תַּפְקִידְתָּא – אל תפרסמו את הכתוב בצוואה זו אֶלָּא לְאַחַר מוֹתִי, לֹא הַוְיָא מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – אין זו נחשבת מתנה מוסתרת, והטעם לכך, כיון שמתנה מוסתרת היינו כאשר רוצה הנותן שגם לאחר שתחול המתנה על ידי כתיבת השטר, לא יתפרסמו הדברים, אבל כאן אין הדבר כן, דִּלְכִי מִתְקַיְּימָה לְאַחַר מִיתָה – שהרי כאשר חלה הצוואה, והיינו לאחר מיתתו, הַהוּא עִדָּנָא לָאו טְמִירְתָּא הִיא – באותה שעה אינה מוסתרת כלל, דְּהָא אָמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי – שהרי אמר המצווה לעדים, לְאַחַר מוֹתִי גַּלְּיוּהּ – פרסמו את הדבר לאחר מיתתי, וכוונתו היתה להסתיר את המתנה קודם מותו, והיינו קודם שתחול, ובכך אין כל חשש של מתנה מוסתרת. וְהָא וַדַּאי דָּבָר מוֹכִיחַ דַעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הִיא – והרי ודאי שמוכח מדבריו שרצונו שתתפרסם המתנה לאחר שתחול, דְּאָמַר לְהוּ – שהרי כך אמר לעדים, לְבָתַר מִיתָה לִיסְהֲדוּ בְּצַוָּאָתוֹ – שיעידו על צוואתו לאחר מיתתו, וּממילא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ בָּהּ לְמַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – אין לחשוש במקרה זה למתנה מוסתרת.
משנה
כפי שהתבאר במשניות הקודמות, החזקת הקרקע על ידי האדם במשך שלש שנים מהווה ראיה לבעלותו. משנתנו מבארת שראיה זו מועילה רק בצירוף לטענת המחזיק שהקרקע שלו מחמת שקנאה וכדומה: כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה המועילה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ הבעלים הראשון, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְתוֹךְ הקרקע שֶׁלִּי, והמחזיק משיב לו, החזקתי בקרקע כיון שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר, ואינו טוען כלל שקנאה, אֵינָהּ חֲזָקָה המועילה. אבל אם השיב לו, החזקתי בקרקע כיון שֶׁמָּכַרְתָּ לִי אותה, או שֶׁנָּתַתָּ לִי אותה בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וכן אם טוען אֲבִיכֶם מְכָרָהּ לִי, או אֲבִיכֶם נְתָנָהּ לִי בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה – אם המחזיק בקרקע שלש שנים טוען שירש את הקרקע מאביו, ואינו יודע איך קיבלה אביו, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה המבררת כיצד קיבלה אביו, אך עליו להביא עדים שאכן דר אביו בקרקע לפחות יום אחד, והוא ירשה ממנו והחזיק בה לפחות שלש שנים.
