פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק שלישי (ו)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

נה. בורח שברח מחמת סכנת נפשות כגון שהיה המלך מבקש להמיתו, אין מחזיקין בנכסיו אפילו אכל המחזיק כמה שנים וטען שלקח אין אכילתו ראיה, ואין אומרים לבעל השדה למה לא מחית מפני שהוא מתעסק בנפשו, אבל הבורח מחמת ממון הרי הוא ככל אדם ואם לא מיחה מחזיקין בנכסיו. (הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה י)

נו. הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר לא שמעתי שמיחה בי כדי שאזהר בשטר, מפני שאומר לו חברך יש לו חבר וחבירו יש לו חבר וחזקה שהגיע אליך הדבר וכיון שידעת שמיחה בך בתוך שלש שנים אם באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו אתה הפסדת על עצמך. (הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ה)

נז. לפיכך אם מיחה שמעון בפני עדים ואמר להם אל תוציאו דבר זה מפיכם אין זה מחאה, אבל אם אמרו העדים מעצמן אין דבר זה יוצא מפינו הרי גם זו מחאה, שהדבר שאין אדם מצווה עליו אומרו שלא בכוונה, וכן אם צוה לעדים ואמר להם אל תודיעוהו או שאמרו הן מעצמן אין אנו מודיעין אותו גם זו מחאה היא, אף על פי שאינן מודיעין אותו מודיעין הם לאחרים ודבר זה יגיע אליו. (הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ו)

נח. כיצד המחאה אומר בפני שנים פלוני שהוא משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין, וכן אם אמר להם שכורה היא בידו או משכונה, ואם יטעון עלי שמכרתי או נתתי אני תובע אותו בדין וכן כל כיוצא בזה הרי זו מחאה, אף על פי שלא מיחה במדינה זו שהחזיק בה זה, אבל אם אמר להן פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה, שהרי ראובן אומר כששמעתי אמרתי שמא חרף אותי בלבד ולפיכך לא נזהרתי בשטרי. (הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ז)

נט. מחאה בפני שנים מחאה וכותבין אף על פי שלא אמר להם כתובו, וכיון שמיחה בשנה ראשונה אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה ושנה, אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות, לפיכך צריך למחות בסוף כל שלש שנים, ואם מיחה ועמד שלש שנים גמורות ואחר כך מיחה אינה מחאה. (הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ח)

ס. מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס , הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים. (הלכות מכירה פרק י הלכה א)

סא. כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו ואין צריך לומר אם הודה בפני שלשה, אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו, שכל האומר בדרך הודיה הרי זה כאומר אתם עדי, אבל אין כותבין אלא אם כן אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו וצריכין להמלך בו כמו שבארנו, וכן אם הודה בבית דין אחר ששלחו לו כמו שיתבאר הרי אלו כותבין, והוא שיהיו בית דין מכירין את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר. (הלכות טוען ונטען פרק ז הלכה ב)

סב. המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו. (הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה א)

סג. כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו. (הלכות עדות פרק ו הלכה א)

סד. וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה. (הלכות מכירה פרק י הלכה ב)

סה. במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אף על פי שאינו אנוס הרי המתנה בטלה, שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה, והמחילה מתנה היא. (הלכות מכירה פרק י הלכה ג)

סו. אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאהו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, בין בידי עכו"ם בין בידי ישראל הרי זה אונס, ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו לעשר שנים ולא היה שטר חוב ביד המשכיר ואחר שאכלו השוכר שלש שנים אמר לו אם לא תמכרנו לי אכבוש שטר שכירות ואטעון שהוא לקוח בידי ואמרו חכמים שזה אונס וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אם תבעו המשכיר בבית דין וכפר בו וטען שהפרדס שלו ואחר כך מסר המשכיר מודעה ואחר כך מכר לשוכר שכפר בו הרי הממכר בטל, שהרי יש לו עדים שהוא אנוס, והם העדים שכפר בפניהם בבית דין והם עדי המודעה, וכן כל כיוצא בזה. (הלכות מכירה פרק י הלכה ד)

סז. הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום, שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן. (הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה א)

סח. לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל. (הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ב)

סט. הכותב שתי מתנות על שדה אחת הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה ומפורסמת אחרון קנה ואפילו היתה הראשונה סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא מתנה סתם האחרון קנה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ג)

ע. כבר ביארנו שהמוסר מודעה ואחר כך נתן המתנה בטילה אף על פי שאין זה אונס, שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה, לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי שתי המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת, והשניה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ד)

עא. מעשה באחד שרצה לישא אשה אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחבאו וכתבו לו כל נכסי במתנה, ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אף על פי שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת, וכן כל כיוצא בענינים אלו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ה)

עב. מצוה מחמת מיתה אין צריך לומר גלו את המתנה, אלא אף על פי שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא. (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ב)