כפי שהתבאר, כדי להוכיח שקרקע מסוימת שהיתה שייכת לאדם נמכרה על ידו לאחר, באופן שאין שטר, יש צורך שיחזיק האדם בקרקע שלש שנים, ללא מחאה וללא ערעור. הגמרא מבארת עתה שאף אם כמה בני אדם החזיקו יחד במשך שלש שנים, מועילה החזקתם להוכיח שאכן הקרקע נמכרה על ידי הבעלים הראשונים: שְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת שהחזיקו בקרקע מסוימת, באופן שכל אחד מהם החזיק בה שנה אחת, מִצְטָרְפִין, והרי זו חזקה המוכיחה שמכר הבעלים את הקרקע, ואינו יכול להוציאה מיד הלוקח האחרון. אָמַר רַב, וְכֻלָּן בִּשְׁטָר – ומדובר באופן ששני הלקוחות האחרונים קנו את הקרקע על ידי שטר, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי לְהוּ קָלָא שמתוך כך יש קול ופרסום לדבר, דְּלִישְׁמַע מָארִי אַרְעָא – וכדי שישמע זאת הבעלים הראשון של הקרקע, וְאִי לֹא מִיחָה, הֲוֵי חֲזָקָה, אבל אם לא קנו בשטר אלא בפני עדים, אין לדבר קול, ויכול הוא לטעון שכיון שראה שכל אחד מהם לא החזיק שלש שנים, אלא רק שנה, לא חשש למחות, כיון שראה שכל אחד מהם פוחד להחזיק בקרקע שלש שנים, כדרך שמחזיק אדם שקנה את הקרקע, ולא ידע שהם מוכרים את הקרקע זה לזה בכל שנה, ומחמת כן לא מחה בהם [אמנם הקונה הראשון, שקנה מהבעלים הראשונים, ודאי שמדובר באופן שאין שטר בידו, שהרי אם היה לו שטר לא היה צורך כלל בחזקה]. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אָכְלִי כָּל חַד מֵהַנֵּי שְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת אֶלָּא חֲדָא שַׁתָּא – ואף שכל אחד משלשת הלקוחות אכל את פירות הקרקע רק שנה אחת, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְהַוְיָא חֲזָקָה עַל מָארִי אַרְעָא – ומועילה חזקתם כנגד הבעלים הראשונים של הקרקע, שאינו יכול להוציא את הקרקע מיד הלוקח האחרון.
הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בנידון דומה, של החזקת הקרקע על ידי שני בני אדם: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֲכָלָהּ הָאָב – אכל האב את פירות הקרקע במשך שָׁנָה, ומת והוריש את הקרקע לבנו, וְאכל הַבֵּן את הפירות שְׁתַּיִם [-שנתיים], או שאכלה הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה, או שאכלה הָאָב שָׁנָה, וְאכלה הַבֵּן אחריו שָׁנָה נוספת, ומכרה ללוקח, וְהַלּוֹקֵחַ אכלה שָׁנָה שלישית, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. תמהה הגמרא, לְמֵימְרָא – האם כוונת הברייתא לומר בדין זה, דְלוֹקֵחַ אִית לֵיהּ קָלָא – שיש קול לאכילת פירות על ידי הלוקח, ומחמת כן היה הבעלים הראשון צריך למחות בו, ואינו יכול לטעון שלא שמע בדבר ומחמת כן לא מחה, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת דין שיש ללמוד ממנו שאין קול ללוקח, וכך שנינו בה, אֲכָלָהּ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה – אדם שאכל את פירות הקרקע של האב במשך שנה בחיי האב, וּלאחר מיתת האב המשיך אותו אדם ואכל את הפירות בִפְנֵי הַבֵּן שְׁתַּיִם, או שאכל בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה, או שאכל בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה, וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה, ולאחר אותם שנתיים מכר הבן את הקרקע לאדם אחר, וְהמחזיק המשיך לאכול את פירות הקרקע גם בִפְנֵי הַלּוֹקֵחַ שָׁנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה, ומדייקת הגמרא מהברייתא השניה, וְאִי אָמַרְתְּ לוֹקֵחַ אִית לֵיהּ קָלָא – ואם נאמר שיש קול ופרסום לכך שקנה האדם את הקרקע, כֵּיוָן דְּזַבְּנָהּ – הרי כיון שהיורש מכר את הקרקע שהלה מחזיק בה לאדם אחר, אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, ומכך שאמרה הברייתא שהועילה החזקתו של המחזיק כיון שנמשכה אף בפני הלוקח, מוכח שאין מחשיבים את מכירת הקרקע על ידי היורש למחאה, והיינו כיון שאין לכך קול, ואם כן מדוע בברייתא הראשונה שנינו שאם החזיק האב שנה והבן שנה והלוקח שנה, הרי זו חזקה, והרי אין לכך קול.
וּכדי לתרץ קושיא זו אוֹקְמָהּ רַב פָּפָּא לְהַאי תַּנְיָא – העמיד רב פפא את הברייתא הזו, השניה, בְּמוֹכֵר שְׂדוֹתָיו סְתָם – באופן שלא מכר קרקע זו בפני עצמה, אלא מכר את כל שדותיו יחד, בלא לפרט מה הם שדותיו, וְלֵית לֵיהּ לְהַאי לוֹקֵחַ קָלָא – ובאופן כזה אין ללוקח קול שקנה קרקע זו, דְּלֹא מִינְכַּר זְבִינֵי דְּהַאי אַרְעָא דְאִיזְדַּבְּנָא בִּכְלַל אַרְעָאתֵיהּ – כיון שאין ניכרת בפני עצמה מכירתה של קרקע זו, שנמכרה בכלל שאר הקרקעות, אֲבָל זַבְנָהּ מָארִי קַמָּא בְּאַנְפָּא נַפְשֵׁיהּ – אך באמת אם מכרה הבעלים בפני עצמה, בעוד הלה מחזיק בה, כֵּיוָן דְּאִית לָהּ קָלָא – כיון שיש קול למכירה כזו, הנעשית במפורש על קרקע מסוימת זו, אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, ואין החזקת המחזיק בקרקע זו מועילה לו.
