משנה
הָאוּמָּנִין המתקנים כלים, ומחזיקים בכלים של אחרים וטוענים שקנו אותם מבעליהם, וְהַשּׁוּתָּפִין בקרקע, שאכל אחד מהם לבדו את כל הפירות במשך שלש שנים, וְהָאֲרִיסִין – העובדים בקרקע של אחרים, ומקבלים חלק מהתבואה, ואכלו את הפירות במשך שלש שנים, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין המטפלים בנכסי היתומים, אֵין לָהֶם חֲזָקָה, כיון ששימושם בקרקע הוא בהיתר, מחמת תפקידם, ויתכן שמחמת כן לא מחו בהם הבעלים כשאכלו את כל הפירות, ואין זו ראיה שקנו את הקרקע לגמרי.
וְאֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, גם אם אכל את פירות הקרקע שלה [שירשה מאבותיה] במשך שלש שנים, וְלֹא לָאִשָּׁה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא – ואין חזקה לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב, כיון שכל אלו אינם מקפידים זה על זה, ואין זו ראיה שנמכרה הקרקע לגמרי.
עתה מבארת המשנה את החילוק בין 'חזקה' המשמשת כראיה, לבין 'חזקה' המשמשת כמעשה קנין: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר שיש צורך להחזיק בקרקע שלש שנים, ושיש בני אדם שאין חזקה זו מועילה להם כלל, בְּמַחֲזִיק בקרקע, וחבירו מערער עליו שמחזיק בה שלא כדין, ורוצה המחזיק להוכיח על ידי ההחזקה שהקרקע שלו. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, והנותן מודה בכך, וְהָאַחִים שֶׁחָלְקוּ ואין ביניהם הכחשה, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר שמת ואין לו יורשים, בכל אלו אם נָעַל, וְגָדַר, וּפָרַץ אפילו כָּל שֶׁהוּא, שזו דרך הוראת בעלות על הקרקע, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה המועילה בתורת קנין, וקנה את הקרקע.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, הַשּׁוּתָּפִין, מַחֲזִיקִין זֶה עַל זֶה – כל אחד מהם שהחזיק בחלק של שותפו מועילה לו חזקתו כראיה שקנה מחבירו את חלקו, וּמְעִידִים זֶה לָזֶה, אם בא אחד לערער על חלקו של אחד השותפים, יכול השותף השני להעיד לטובת שותפו, ואינו נחשב נוגע בעדותו, וְנַעֲשִׂין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה – כל אחד מהם נחשב כשומר שכר על חפצים של השותפות הנמצאים ברשותו, ואף שאינו מקבל שכר מש, מכל מקום שכרו הוא שגם שותפו ישמור על החפצים כשיעור הזמן שהוא שומר, ולכן אם נגנב או אבד חפץ של השותפות מבית אחד השותפים, חייב הוא באחריותו.
מבארת הגמרא את דברי שמואל: 'מַחֲזִיקִין זֶה עַל זֶה', בִּדְאִית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה – בשדה שיש בה דין חלוקה, והיינו שהיא גדולה דיה כדי שאחרי שיחלקו אותה ביניהם יהיה לכל אחד שיעור חשוב מספיק [ובאופן זה יכול כל אחד מהם להכריח את חבירו לחלוק את השותפות, ולכן נחשב שיש בה 'דין חלוקה'], ובאופן זה הדרך היא שכל אחד משתמש בחלקו, וְקָא נָחִית לְכוּלָּהּ – וירד אחד מהשותפים לשדה כולה, גם לחלק השייך לחבירו, וְאָכִיל לָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – ואכל את פירותיה במשך שלש שנים או יותר, וְלֹא קָא מְמַחֵי בֵּיהּ שוּתְּפֵיהּ – ושותפו לא מחה בו, וזו ראיה שאכן קנה ממנו את חלקו, אֲבָל אִי לֵית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, שאין השדה גדולה כל כך עד שבחציה די לכל אחד מהם, ובאופן זה הדרך היא שכל אחד מהם מקבל את הקרקע כולה לשלש או ארבע שנים, ואחר כך חבירו נוטלה לאותו מספר שנים, ולכן באופן זה שׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה על שותפו.
