ז כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ח וְהֵֽבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָֽׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְהָֽיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶֽהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים בֶּֽאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ז) חשש נוסף היה לישראל באותו הזמן, שכשם שאותם שגלו בחורבן הראשון לא חזרו כולם לארץ ישראל, כך גם הם עתידים לגלות שנית, ועל כך נאמר להם, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח, והם עשרת השבטים, שגלו למזרח העולם, וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ – ואושיע את שבטי יהודה ובנימין, שגלו לצד מערב, ואם כן לא רק שאותם יהודים שבארץ ישראל ישארו בה, אלא אף הנידחים המפוזרים בארצות הגולה עשויים לחזור אליה.
(ח) וְהֵבֵאתִי אֹתָם, וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, שאייחד השגחתי עליהם, אבל לכל זה יש תנאי, שינהגו בֶּאֱמֶת בדברים שבין אדם לחבירו, וּבִצְדָקָה – בצידקות בדברים שבין אדם למקום.
