יד) מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, כיון שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקדש ולא מורידין. וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח [-לקנות] בדמיו תיבה – ארון קודש, שמניחים בו את ספר התורה, שקדושת התיבה גדולה מקדושת בית הכנסת, ואם מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה, ואם מכרו מטפחות או תיק לוקחים בדמיו חומשים, מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה. אבל אין מורידין בקודש, ולכן אם מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה, וכן במותריה – בשארית הכסף, אין קונים דבר שקדושתו פחותה:
טו) וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש, או לבית הכנסת, או לקנות תיבה או מטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות כל מה שגבו, אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה, אבל אם עשו מה שגבו לעשות, כגון שגבו מעות לצורך קניית ספר תורה, וקנו ספר תורה, והותירו – ונשארו מעות מיותרות, משנין המותר לכל מה שירצו. וכל כלי בית הכנסת דינם וקדושתם כבית הכנסת. פרוכת שעל הארון שמניחים בו הספרים, קדושתה כמטפחות הספרים. ואם התנו עליהם שיוכלו להשתמש בהם לדברים אחרים, הרי הן כפי התנאי:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
