אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין – ארבעה חילוקי דינים יש בעניני מקח וממכר: א. מָכַר לוֹ חִטִּים בחזקת שהן יָפוֹת, וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. ב. מכרן לו בחזקת שהן רָעוֹת, וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, המוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. ג. מכרן לו בחזקת שהן רָעוֹת, וְאכן נִמְצְאוּ רָעוֹת, או בחזקת שהן יָפוֹת וְנִמְצְאוּ שהן אכן יָפוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. ד. מכר לו חיטה בחזקת שהיא שְׁחַמְתִּית – אדומה, העושה קמח רב אך אינו יפה, וְנִמְצֵאת חיטה לְבָנָה, העושה קמח מועט ויפה, או שמכרה לו בחזקת לְבָנָה, וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, מכר לו עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, או שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן, שבכל אלו זהו מין שונה לגמרי, ויש הרוצים במין זה ויש הרוצים במין האחר, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן.
גמרא
הגמרא דנה עתה בהלכות אונאה: אמר רב חסדא, מכר לו שוה חמש בשש – המוכר לחבירו חפץ ששוה חמשה דינרים, בששה דינרים, ולאחר זמן הוקרו – התייקרו אותם חפצים, ועמדו על שמונה – ואותו חפץ שוה עתה שמונה דינרים, מי הוא שנתאנה בשעת המכירה, לוקח, שהרי באותו זמן היה החפץ שוה רק חמש, ומכרו לו בשש, ולכן רק הלוקח יכול לחזור בו, אם ירצה בכך, ולא מוכר, ואף שעתה שוה החפץ שמונה, והמוכר רוצה לחזור בו ולבטל את המקח, אינו יכול לעשות כן. ומבארת הגמרא, מאי טעמא – מה הטעם שאין המוכר יכול גם הוא לבטל את המקח, שלא מרצון הקונה, כיון דאמר ליה הקונה למוכר, אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך – הרי אם לא הייתה מאנה אותי במכירה זו, והיה החפץ מתייקר לאחר זמן, ודאי לא היית יכול לחזור בך מהמכירה לאחר שכבר חלה, ואם כן, השתא דאוניתן מצית הדרת בך – וכי עתה שהונית אותי ומכרת לי ביוקר, תרויח מכך ותוכל לחזור בך מהמקח כדי להרויח, בתמיהה, ודאי שאין הסברא נותנת כן, שמחמת שרצית לרמות אותי תוכל להרויח עתה שהחפץ התייקר, ולכן אם אין הלוקח רוצה לבטל את המקח, אין המוכר יכול לעשות זאת.
מסייעת לכך הגמרא, ותנא תונא – ואף התנא של משנתנו לימד דין זה בתוך דבריו, שהרי כך שנינו במשנה, 'יפות ונמצאו רעות, לוקח יכול לחזור בו', ומשמע מלשון המשנה שרק הלוקח יכול לחזור בו, ואילו המוכר אינו יכול לחזור בו, והיינו כדברי רב חסדא.
מכר לו שוה שש בחמש – מכר אדם לחבירו חפץ השוה ששה דינרים, בחמשה דינרים, ולאחר זמן הוזלו ועמדו על שלש, ורוצה עתה הקונה לחזור בו ולבטל את המקח, כיון שנמצא עתה ששילם חמשה דינרים על חפץ השוה רק שלשה, מי נתאנה בשעת המכירה, הרי המוכר הוא שהתאנה, שקיבל רק חמשה דינרים על חפץ השוה ששה, ולכן אף עתה, שהחפץ הוזל, רק המוכר יכול לחזור בו, ולא לוקח, משום דאמר ליה המוכר ללוקח, אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך – הרי אם לא היית מאנה אותי, ונותן לי סכום קטן מהשווי האמיתי של החפץ, לא היית יכול לחזור בך ולבטל את המקח, ואם כן, השתא דאוניתן מצית הדרת בך – וכי עתה שהונת אותי, תרויח מכך ותוכל לחזור בך ולבטל את המקח, בתמיהה, ודאי שאין הדבר כן, ואינך יכול לחזור בך.
ומסייעת הגמרא אף לדין זה, ותנא תונא – ואף התנא של משנתנו לימד דין זה בתוך דבריו, שהרי כך שנינו במשנה, מכר לו חטים רעות, ונמצאו יפות, רק המוכר יכול לחזור בו, ומשמע שהקונה אינו יכול לחזור בו שלא מדעת המוכר.
