כפי שהתבאר, הסיקה הגמרא שהאופן שבו כלי של האדם קונה לו בקנין חצר, הוא רק בסימטא, אך לא ברשות הרבים. מקשה על כך הגמרא, וְהָא דְּתַנְיָא בברייתא, אַרְבַּע מִדּוֹת – יש ארבעה חילוקי דינים בְּמוֹכְרִין, כאשר מודד המוכר לקונה יין או שמן לתוך כלי מדידה, שממנו יעבירו אחר כך את היין או השמן לכלי של הקונה, עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה, עדיין שייך הכל לַמּוֹכֵר, ואם נשפך היין או השמן, ההפסד של המוכר, וכן אם התייקר היין או השמן יכול המוכר לחזור בו מהמכירה. מִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת הַמִּדָּה, שייך הכל לַלּוֹקֵחַ, ועל כך המשיכה הברייתא ואמרה, בַּמָה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם – אינה שייכת לאחד מהם, אלא שייכת לאדם אחר שהשאיל אותה לשניהם לצורך מדידה זו, ולכן כל זמן שהמוכר עוסק המילוי הכלי הרי הכלי מושאל למוכר לבדו, ואילו לאחר שהתמלא הכלי הרי המידה מושאלת לקונה, עד שיעביר את היין או השמן לכליו, ולכן באותו זמן זוכה הקונה ביין או השמן שבכלי בקנין חצר. אֲבָל אִם הָיְתָה מִדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה, שאם היתה שייכת למוכר, אפילו לאחר שהסתיימה המדידה עדיין הכל שייך למוכר, ואם היתה המידה של הקונה, כל מה ששופך המוכר לתוך הכלי, זוכה בו הקונה מיד. בַּמָה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שיש אופן שבו הקונה זוכה ביין או בשמן, כשהכלי מושאל לו או כשהכלי שייך לו, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, שבמקומות אלו קונה לו הכלי מדין קנין חצר, אֲבָל אם היתה המדידה בִּרְשׁוּת השייכת ללוֹקֵחַ, אין צורך כלל שתהיה המדידה לתוך כלי של הקונה, אלא אפילו אם היה הכל בתוך כלי של המוכר, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מוֹכֵר למכור לקונה, ואמר לו שיהיה המקח קנוי לו בסכום מסוים, קָנָה לוֹקֵחַ, כיון שחצרו של האדם קונה לו, ואפילו שהדברים בתוך הכלי של המוכר, מתבטל הכלי לגבי הרשות של הקונה, והרי זה כמונח בחצירו של הקונה. ואם היתה המדידה בִּרְשׁוּת השייכת למוֹכֵר, לֹא קָנָה הלוקח, אפילו אם היה כלי המדידה שייך לו, כיון שהוא בטל לגבי הרשות של המוכר, עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ הקונה, כיון שהגבהה קונה בכל מקום, אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵרְשׁוּתוֹ של המוכר, ושם יוכל לקנותו על ידי הכלי עצמו, שהוא כחצרו. ואם היה כלי המדידה בִּרְשׁוּת הַמּוּפְקָדִין אֶצְלוֹ, שנתן רשות למוכר להניח ברשותו את היין או השמן, לֹא קָנָה הקונה עַד שֶׁיְּקַבֵּל הנפקד לייחד מקום לקונה, שיהיה מושאל לו, ויוכל לקנות שם את המקח בקנין חצר, אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁכֹּר הקונה את מְקוֹמוֹ. ועל כל פנים קשה מברייתא זו, דְּשָׁמְעַתְּ מִינָּהּ – שמוכח ממנה לכאורה דְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ קוֹנֶה לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שהרי אמרה הברייתא שהאופן שבו זוכה הקונה על ידי הכלי שלו הוא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם, וזהו לכאורה שלא כדברי הגמרא לעיל, שבין לרב ושמואל, ובין לרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אין כלי של אדם קונה לו ברשות הרבים. אין זו קושיא, כיון דלָאו רְשׁוּת הָרַבִּים מַמָּשׁ הִיא – אין כוונת הברייתא לרשות הרבים ממש, אֶלָּא הכוונה לסִימְטָא, ושם אכן מועיל קנין חצר של הכלי.
מוסיף הרי"ף, וְהַאי דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו בברייתא, 'וְאִם הָיְתָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה', וְאַף עַל פִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה, אוּקִימְנָא – העמידה זאת הגמרא כְּשֶׁהָיוּ שְׁנָתוֹת בַּמִּדָּה – כשהיו באותה מידה סימנים המראים עד היכן רבע המידה וחצי המידה וכדומה, וכשהגיעה המדידה לאותו סימן, זכה בו הקונה, כיון שכל סימן וסימן הוא כמידה בפני עצמה, שהקונה סומך עליה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.
