יט אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת בְּ֝אַֽהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד׃ כ וְלָ֤מָּה תִשְׁגֶּ֣ה בְנִ֣י בְזָרָ֑ה וּ֝תְחַבֵּ֗ק חֵ֣ק נָכְרִיָּֽה׃
֍ ֍ ֍
(יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, כלומר, מדמה את החכמה לאילה וליעל, ששתיהן גרות במרומי ההרים, ומרוצתן קלה על גבי ההרים, האילה מעוררת אהבה, והיעלה מעלה חן, וכן החכמה באה ממקום עליון וגבוה, מהירה במרוצת השכלותיה, ומעלה אהבה וחן על העוסקים בה, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת שתתחבר עמה, כך בשעה שמתחבר האדם אל החכמה, הרי הוא כמוליד על ידי החכמה תולדות של חידושים, וגם בעת שאינו מחדש בה חידושים, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד, לחזור על דברי החכמה שכבר למדת.
(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה, והנמשל הוא לגבי החכמות הזרות, המתעות את האדם מהדרך הישרה, לשם מה תשגה בהם, לאחר שמצאת חכמה ודעת בתורת ה'. וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה, ורומז בכך על לימודי הכפירה והמינות, שאם תעסוק בהם תבוא לחבקם ולהתחבר אליהם, ולעזוב את דרך ה'.
