הגמרא ממשיכה לדון בדרך עשייתם של קנינים שונים: תַּנְיָא בברייתא, כֵּיצַד קונה האדם את הבהמה בִּמְשִׁיכָה, אף אם אינו מושכה ממש בידיו, אלא גורם לה ללכת, והיינו שקוֹרֵא לָהּ בקולו, וְהִיא בָּאָה, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ [-הכה אותה] בְּמַקֵּל וְרָצָה מחמת כן לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל, קְנָאָהּ. רַבִּי אַסִּי, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים רַבִּי אָחָא, אוֹמֵר, אין די בכך שתעקור יד ורגל, אלא אינו קונה עַד שֶׁתְּהַלֵּךְ מחמת קריאתו או הכאתו מְלֹא קוֹמָתָהּ. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שדי בכך שעקרה יד ורגל להלך ממקומה, כדי לקנותה.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמסכת קִדּוּשִׁין (כה:), בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, שמוסר המוכר לקונה את האפסר שבה אוחזים את הבהמה, וְהַדַּקָּה נקנית בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְאילו חֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.
עוד שנינו במשנה שם, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין באחד משלשה מעשי קנין אלו, בְּכֶסֶף שנתן למוכר, וּבִשְׁטָר שכתב לו המוכר, וּבַחֲזָקָה – שהחזיק בהם כדרך שהבעלים מחזיקים בקרקע, וכגון שבנה גדר סביב הקרקע, או שהתקין מנעול וכדומה, וּנכסים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. דין נוסף, נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, נִקְנִין יחד עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, כלומר, אם מכר האדם לחבירו גם קרקע וגם מטלטלין, ועשה הקונה מעשה קנין בקרקע, הרי קנין זה מועיל לקנות אגבו גם את המטלטלין שמכר לו, הגם שלא עשה בהם עצמם כל מעשה קנין, נקנים הם לו אגב הקרקע. וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן, כלומר, אף שהדין הוא שאין בית דין מחייבים שבועה על קרקעות, מכל מקום אם התחייב אדם לחבירו שבועה על מטלטלין, יכול בעל דינו לגלגל עליו שבועה גם על קרקעות שיש לו תביעה עליהם, ויתחייב להשבע על הקרקעות אגב שבועתו על המטלטלין.
דָּרַשׁ רַב בְּמקום ששמו קַמְחוּנְיָא, בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידַיְיהוּ דְּרַב – פגש שמואל את תלמידיו של רב, אָמַר לְהוּ – שאל אותם שמואל, מַאי [-מה הדין ש]אָמַר רַב בִּבְהֵמָה גַּסָּה. אָמְרוּ לֵיהּ – השיבו לו תלמידי רב, הָכֵי [-כך] אָמַר רַב, בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. תמה על כך שמואל, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנה שבהמה גסה נקנית בִּמְסִירָה, וְעוד תמה שמואל, הרי רַב נַמֵּי כִּי אָמַר בִּמְסִירָה אָמַר – הרי גם רב בעצמו אמר בתחילה שבהמה גסה נקנית במסירה, וְהָדַר בֵּיהּ רַב – וכי חזר בו רב ממה שאמר בתחילה, וסובר עתה שנקנית במסירה. מתרצת הגמרא, וְהוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא – ורב עצמו פסק את דינו האחרון, שבהמה גסה נקנית במסירה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ – בהמה גסה ובהמה דקה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה', וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
