שנינו במשנה בקדושין, 'נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה'. מבררת הגמרא, בְּכֶסֶף מְנָא לָן – מנין יש ללמוד שקרקע נקנית בכסף, ומבארת, אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא [-שהרי כך נאמר בפסוק לגבי השדה שקנה ירמיהו הנביא מחנמאל בן דודו בזמן החורבן (ירמיה לב מד) 'שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ', הרי שעל ידי הכסף נקנית השדה, ואף שכתוב בהמשך הפסוק 'וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם', אין הכוונה שכתיבת השטר היא העושה את הקנין, אלא בְּכֶסֶף הוּא דְּקָנוּ – הקנין עצמו נעשה על ידי הכסף, וּשְׁטָר לִרְאָיָה בְּעָלְמָא – ואילו השטר נכתב רק כדי שתהיה ראיה ביד הקונה שאכן שילם את הכסף וקנה את השדה.
אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ שכסף לבדו מועיל לקנות את הקרקע, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר – שאין דרכם לכתוב שטר מכירה שהוא היוצר את הקנין, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר, ובאותם מקומות ללא כתיבת השטר אין המקח קיים, לֹא קָנָה במסירת הכסף עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְאמנם אִי פָּרִישׁ – אם פירש אחד מהם והתנה שיחול הקנין על ידי הכסף לבדו, בלא שטר, פָּרִישׁ – הועיל לו פירושו, ואפילו שבאותו מקום רגילים לקנות על ידי שטר, הרי מקח מסוים זה נקנה על ידי כסף. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – כפי שהיתה דרכו דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין, כִּי הֲוָה זַבִּין אַרְעָא – כאשר היה קונה קרקע, אָמַר, אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא אִיקְנֵי – אם ארצה, יחול הקנין על ידי הכסף לבד, אף ללא כתיבת שטר, אִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא אִיקְנֵי – ואם ארצה, לא יחול הקנין עד שיכתב השטר, ומבארת הגמרא את הרווח שהיה לו בכך, אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא אִיקְנֵי – אם ארצה אקנה על ידי כסף, דְּאִי בָּעֵי לְמֶיהֱדַר לֹא מָצוּ הָדְרֵי – שאם ירצו המוכרים לחזור בהם לאחר נתינת הכסף, וכגון שתתייקר הקרקע, לא יוכלו לחזור בהם, כיון שאז יאמר שרצונו שיגמר הקנין על ידי הכסף לבדו, ללא שטר. וְאִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָר אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵינָא לְמֶיהֱדַר הָדַרְנָא בִּי – שאם ארצה לחזור בי, וכגון שתוזל הקרקע, יוכל לחזור בו אף לאחר נתינת המעות, כל זמן שלא נכתב השטר.
ממשיכה הגמרא ומבארת, בִּשְׁטָר מְנָא לָן – מנין שקרקע נקנית בשטר, ומבארת, דִּכְתִיב באותו ענין של ירמיהו הנביא 'וְאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה' (ירמיה לב יא), הרי שהשטר מכונה כ'ספר המקנה', כלומר, הספר שעושה את הקנין. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהשטר מועיל לבדו ליצור את הקנין של הקרקע, אֶלָּא בִּשְׁטָר מַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר, לֹא קָנָה על ידי השטר לבדו עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמִים – את דמי המקח. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּתַנְיָא – ואם יקשה לך על דינו של שמואל ממה ששנינו בברייתא, 'בִּשְׁטָר כֵּיצַד, כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ, שָׂדִי נְתוּנָה לָךְ, הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה', דְּאַלְמָא – ומוכח מברייתא זו, דבִּשְׁטָר מֶכֶר נַמֵּי קָנָה, שהרי נקטה הברייתא דוגמא של כתיבת 'שדי מכורה לך', שזהו שטר מכר, ולא התנתה את הקנין בכך שיתן את דמי המקח. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא, אכן מועילה המכירה על ידי השטר לבדו ללא נתינת דמים, כיון שמדובר שם בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ – באדם המוכר את הקרקע שלו כיון שהיא גרועה בעיניו, ורצונו שיחול המקח מהר, על ידי השטר לבדו, אפילו ללא קבלת הדמים, כדי שלא יחזור בו הקונה, ולכן באופן זה אכן אין צורך בנתינת דמים כדי שיחול המקח. תירוץ נוסף, וְרַב אַשִּׁי אָמַר, אין כוונת הברייתא לשני אופנים שונים, של 'שדי נתונה לך' ושל 'שדי מכורה לך', אלא זהו אופן אחד, שכתב לו באותו שטר את שתי הלשונות, ואנו מפרשים זאת שבאמת בְּמַתָּנָה בִּקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ, וְלֹא כָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר, אֶלָּא כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ של הקונה, שאם בעלי חובותיו של הנותן יוציאו ממנו את הקרקע, הרי אם זו מתנה אינו יכול לחזור ולתבוע דבר מהנותן, אך כיון שכתב לו לשון מכירה, יכול הוא לחזור ולתבוע מהנותן שיתן לו קרקע אחרת במקומה, בדומה למי שקונה קרקע מחבירו, ומכל מקום כיון שמדובר במתנה, די בכתיבת שטר, אך אכן במכירת קרקע יש צורך בנתינת דמים, וכדברי שמואל.
