וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח – צריך המוכר להוסיף לקונה על המשקל בשיעור שתרד כף המאזניים שבה הסחורה בשיעור טפח, ביחס לכף המאזניים שבה המשקולות, וזהו באופן שקנה ממנו לכל הפחות בשיעור ליטרא. ואם שָׁקַל לוֹ עַיִן בְּעַיִן – בצורה מדוייקת ששתי כפות המאזניים זו כנגד זו, נוֹתֵן לוֹ גֵרוּמָיו – צריך לתת לו את אותן 'הכרעות' הראויות להינתן לו, ושיעורם הוא אֶחָד לַעֲשָׂרָה בַּלַּח, וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ, ובגמרא יבוארו שיעורים אלו.
גמרא
הָא דִּתְּנַן – מה ששנינו במשנתנו 'וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח', היינו דוקא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ להכריע כך.
עוד שנינו במשנה, 'אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמִין', והיינו הכרעות, ומה הוא שיעורם, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּלִיטְרָא, לְעֶשֶׂר לִיטְרִין דְּלַח, דַּהֲוֵי חַד לִיטְרָא לְמֵאָה לִיטְרִין. וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים בְּלִיטְרָא לְעֶשְׂרִים לִיטְרִין דְּיָבֵשׁ, דַּהֲוֵי חַד לִיטְרָא לְאַרְבַּע מֵאָה לִיטְרִין. והטעם לכך שבמידת היבש נותן רבע ממה שנותן במידת הלח, כיון שאין הדברים היבשים נדבקים כל כך בכלים כמו הלחים.
מבררת הגמרא, מִדְּאוֹרָיְיתָא [מְנָלָן] – מנין לומדים דין זה, שיש חיוב מהתורה להוסיף הכרעות אלו, ומבארת, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק (דברים כה טו) 'אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָךְ', ויש לדרוש זאת כך, אָמְרָה תּוֹרָה, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ, והיינו הכרעות שמוסיף המוכר לקונה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, קָשֶׁה גְּזֵילוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט, יוֹתֵר מִגזילו שֶּׁל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁזֶּה – בפרשת גזל הדיוט הִקְדִּים חֵטְא לִמְעִילָה, שנאמר (ויקרא ה כא) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ', הרי מיד כשהתחיל בגזל קראו הכתוב בלשון חוטא, ורק אחר כך נאמרה עליו לשון מעילה, וְזֶה – ואילו בפרשת מועל בהקדש, הִקְדִּים מְעִילָה לְחֵטְא, שנאמר (ויקרא ה טו) 'נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה", הרי שלא קראו הכתוב חוטא עד שמעל ונהנה ממה שגזל מההקדש.
וְאָמַר רַבִּי לֵוִי, קָשֶׁה [-חמור וגדול יותר] עוֹנָשִׁין שֶׁל מִדּוֹת שאינן נכונות, יוֹתֵר מִשֶּׁל עֲרָיוֹת, ומבאר מהיכן יש ללמוד זאת, שֶׁזֶּה – באיסורי עריות, נֶאֱמַר בָּהֶן לשון 'אֵל', שנאמר (ויקרא יח כז) 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ', וְזֶה – ואילו בפרשת מידות נֶאֱמַר בָּהֶן לשון 'אֵלֶּה', שנאמר (דְּבָרִים כה טז) 'כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל', ולשון 'אֵל' היא לשון קָשָׁה, וְלשון 'אֵלֶּה' קָשֶׁה יותר מֵלשון 'אֵל'.
מבררת הגמרא, וּמַאי עוֹדְפַיְיהוּ – מדוע ברמת עונשם של מידות חמור יותר מעונשם של עריות, ומבארת, הַנֵּי – איסורי עריות, אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה – יכול האדם לחזור בתשובה, ויתכפר לו חטאו, כיון שזו חטא שבין אדם למקום. וְהַנֵּי – אך איסורי מידות, לֹא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה, כיון שתשובתו תלויה בהשבת הגזילה, והוא אינו יודע למי להחזיר, כיון שגזל מכל מי שקנה אצלו.
