ממשיכה המשנה ואומרת דין נוסף: וּבכל מכירת יין או שמן, חַיָּב המוכר לְהַטִּיף לוֹ ללוקח שְׁלֹשָׁה טִפִּין נוספים של יין או שמן, על ידי שמשהה את הכלי לאחר שרוקן אותו עד שיטפטפו ממנו עוד שלש טיפין, כיון שחלק מהכמות הנמכרת נדבקת בדפנות הכלי ואינה נשפכת מיד לכלי של הלוקח. ואם לאחר שהטיף לו שלש טיפין הִרְכִּינָהּ – היטה את החבית, וּמִצָהּ – והתמצו בשולי הכלי מעט יין או שמן, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר, כיון שלאחר הטפת שלש טיפין מוחל הלוקח על מה שנשאר בכלי של המוכר. וְהַחֶנְוָנִי, שמוכר תמיד יין ושמן, [אֵינוֹ] חַיָּב לְהַטִּיף שְׁלֹשָׁה טִפִּין, כיון שטרוד הוא במכירתו כל שעה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רק אִם הָיָה זה בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אמרו חכמים שהחנוני פָּטוּר מהטפת שלש טיפין, ושלא כדברי תנא קמא הפוטר את החנוני תמיד.
גמרא
אָמַר רַב, דין זה האמור ברֵישָׁא, 'המוכר יין ושמן לחבירו, והוקרו או שהוזלו, עד שלא נתמלאת המדה, למוכר, משנתמלאת המדה, ללוקח', היינו בְּמִדַּת סַרְסוּר – בכלי מדידה השייך לסרסור שביניהם, וכל זמן שלא התמלאה המידה, מושאל הכלי למוכר, ולאחר שהתמלאה המידה מושאל הכלי ללוקח, ויכול הוא לקנות את מה שבתוך הכלי. וּמַשְׁכַּחַת לָהּ – וניתן למצוא דין זה, כאשר היתה המדידה בְּסִימְטָא, אִי נַמִּי – וכן גם כן אם היתה המדידה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, שאז יכול הוא לקנות בכלי המושאל לו, אך אם היה כלי המדידה ברשות הרבים או ברשות המוכר, אינו קונה.
משנה
הַשּׁוֹלֵחַ את בְּנוֹ הקטן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי לקנות שמן, עם מטבע ששמה 'פונדיון', השווה שני איסרים, וּמָדַד לוֹ החנוני בְּשווי אִסָּר, שֶׁמֶן, וְנָתַן לוֹ כעודף אֶת הָאִסָּר [לפי שהפונדיון שוה שני איסרים, ונתן לו שמן באיסר והחזיר לו איסר נוסף כמטבע], ואותו קטן בדרכו לביתו שִׁיבֵּר אֶת הַצְּלוֹחִית – את הבקבוק של השמן, וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב בתשלומי הבקבוק, השמן והאיסר. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר את החנוני מתשלומים, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ האב לבנו הקטן, שיביא את השמן והמטבע בעצמו, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה, בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית נשארה בְּיַד התִּינוֹק, וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, שגם אם שברה הקטן, החֶנְוָנִי פָטוּר מלשלם את דמי הצלוחית.
גמרא
מבררת הגמרא את טעמי מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים, לגבי חיובו של החנוני באחריות האיסר, השמן והצלוחית שביד הקטן: בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר בְּאִיסָּר וְשֶׁמֶן המוזכרים במשנה, דבְּהָא פְּלִיגֵי – בדבר זה נחלקו, דְּרַבָּנָן סָבְרֵי – שחכמים סוברים שהאב ששלח את בנו הקטן לחנוני, לְאוֹדוֹעֵיהּ שַׁדְרֵיהּ – שלחו רק כדי להודיעו שהוא זקוק לשמן, ושישלחנו לו ביד אדם גדול, ולא היתה כוונתו שישלח עם בנו את השמן והמטבע, וְאילו רַבִּי יְהוּדָה סָבַר, לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שַׁדְרֵיהּ – כוונתו היתה שישלח עם הקטן את המטבע והשמן. אֶלָּא לגבי הצְלוֹחִית, שהאב עצמו מסר אותה ליד הקטן, ולא החנוני, מדוע סוברים חכמים שהחנוני חייב באחריותה, והרי אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא, שהרי אדם המוסר בקבוק זכוכית ליד קטן, הרי זה כאילו איבדו מדעתו ומרצונו, כי בודאי ישברנו הקטן בדרכו, ומדוע חייב החנוני באחריותו [ואמנם גם הפונדיון שנמסר ביד הקטן הוא כאבידה מדעת, אך כיון שבפועל לא אבד, והגיע ליד החנוני בשלימותו, חייב החנוני באחריותו, והיה אסור לו לתת ליד הקטן את העודף של האיסר, אך הצלוחית לא באה לרשות החנוני, ואף אם נטלה בידו כדי לשים בה שמן עבור הקטן, לא התחייב באחריותה. ורק מצד השבת אבידה היה ניתן לחייבו באחריותה, וכיון שהיא נחשבת כאבודה מרצונו של האב, ששלחה עם בנו הקטן, הרי זו אבידה מדעת ורצון הבעלים שאין המוצאה חייב בהשבתה].
מתרצת הגמרא, תִּרְגְּמָא – ביארו את המשנה רָבָא וְרַבִּי זֵירָא, כְּגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ חֶנְוָנִי לצלוחית כדי לָמוֹד [-למדוד] בָּהּ שמן לַאֲחֵרִים שבאו לקנות ממנו, וְקָא סָבְרֵי רַבָּנָן – וסוברים חכמים ששׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת הבעלים, גַּזְלָן הֲוֵי – גינו כגזלן, החייב באחריות הגזילה עד שישיבנה ליד הבעלים עצמו, הִילְכָּךְ קָיְימָא לָהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – ולכן עומדת הצלוחית ברשותו של החנוני להתחייב באחריותה, וְאַף עַל גַב דְּאַהְדְּרַהּ [-שהחזירה החנוני] לַתִּינוֹק, לֹא מִיפְטַר מִינַּהּ – אינו נפטר מחיוב אחריותו עליה, עַד דִּמְהַדַּר לָהּ לְמָרֵיהּ – עד שיחזירנה לבעליה, האב, וכיון שנשברה בדרך על ידי הקטן, חייב החנוני.
