אָמַר שְׁמוּאֵל, הַנּוֹטֵל כְּלִי מִן הָאוּמָּן, עַל מְנַת לְבַקְּרוֹ – לבדוק אם הוא טוב עבורו כדי לקנותו, וְנֶאֱנַס הכלי בְּיָדוֹ, חַיָּב בתשלומים, כיון שכשלוקח את הכלי על מנת לקנותו, הרי הוא כקנוי עד שיחליט בדעתו שאינו רוצה לקנותו. וְהַנֵּי מִילֵּי דְּקַיצֵי דְּמֵיהּ – שדמי המקח קצובים וידועים, שאז ניתן לומר שנוטלו על דעת לקנותו, אך כל זמן שאינו יודע כמה הם דמיו, אין כוונתו לקנותו, וְכוּלָּהּ כִּדְכָתְבִינַן בְּפֶרֶק הַשּׁוֹאֵל, שם מבואר שדין זה הוא דוקא במקח חריף וטוב, שיש הרבה הקופצים לקנותו, ומתוך כך הוא חביב על הלוקח ומתכוון לזכות בו, אבל במקח שאין לו הרבה קופצים הרוצים לקנותו, אין הלוקחו כדי לבקרו מתחייב באונסיו, כיון שהמוכר הוא זה שנהנה מכך שיש מי שרוצה לקנותו, ואילו הלוקחו אינו ממהר לזכות בו כל זמן שאינו בטוח שרצונו במקח זה, ולכן אינו חייב באונסיו.
הגמרא מביאה מעשה בענין זה, הַהוּא גַּבְרָא דְאַיְיתֵי קָרֵי לְפוּמְבְּדִיתָא – מעשה באדם שהביא דלועים למכור בעיר פומבדיתא, אֲתָא כָּל חַד וְחַד וְשָׁקַל חֲדָא – בא כל אחד מבני העיר, ונטל דלעת אחת, ועדיין לא שילמו לו עליהן, קָם אַקְדְּשִׁינְהוּ – הקדיש המוכר את כל הדלועים שביד אנשי העיר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ – בא המוכר לפניו דְּרַב כַּהֲנָא לשאול אותו האם חלה הקדשתו, אָמַר לֵיהּ רב כהנא, אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, ודלועים אלו כבר אינם שלך, מאחר ונטלו אותם אנשי העיר על מנת לקנותם. וְהַנֵּי מִילֵּי דְּקַיצֵי דְמַיְיהוּ – וזהו דוקא באופן שדמי הדלועים היו קצובים וידועים לקונים, ולקחום על דעת לשלם לו מחיר זה, אֲבָל לֹא קַיצֵי דְמַיְיהוּ – אך אם אין דמיהם קצובים, בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימֵי – הרי הם עומדים עדיין ברשות המוכר, וְקָדְשֵׁי – וחלה הקדשתו.
משנה
הַסִּיטוֹן – סיטונאי, הקונה סחורה רבה יחד, ומוכר אותה לחנונים מעט מעט, מְקַנֵּחַ אֶת מִדּוֹתָיו – מנקה את הכלים שהוא מוכר בהם יין ושמן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, כיון שהם נדבקים בשולי הכלי, וממעטים את המידה. וּבַעַל הַבַּיִת, שאינו מוכר כל כך הרבה כמו הסיטון, מקנח את הכלים שהוא מוכר בהם אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים – הסברא בדבר זה היא הפוכה, כי המוכר בכל שעה, כמו הסיטון, אין היין והשמן מספיקים לקרוש בשולי הכלי, ודי בכך שיקנח מידותיו פעם אחת בשנה, ואילו בעל הבית, שאינו מוכר תדיר, הרי היין והשמן נקרשים על דפנות מידותיו, ועליו לקנחם כל שלשים יום.
הַחֶנְוָנִי, שאינו חייב להטיף שלש טיפין בסיום המדידה [כמבואר לעיל], מחמת כן נדבק לו יין ושמן לדפנות הכלי, ולכן מְקַנֵּחַ הוא אֶת מִדּוֹתָיו – כלי המדידה שלו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת – פעמיים בשבוע. וּמְמַחֶה – מנקה את מִשְׁקְלוֹתָיו שהוא שוקל בהם דברים לחים פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת [-בשבוע], וּמְקַנֵּחַ את המֹאזְנַיִם שהוא שוקל בהם, עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל – בכל פעם שהוא שוקל עליו לקנח את המאזניים, כי מאחר ויש להם בית קיבול נדבק בהם יותר ממה שנדבק במשקולות. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שצריך לקנח את המאזניים על כל משקל ומשקל, בְּלַח – בשוקל דברים לחים, אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ, כיון שאין נדבק להם דבר [אבל חכמים חולקים וסוברים שגם ביבש מצטבר אבק המכביד, ולכן גם במדידת דברים יבשים עליו לקנח את המאזניים אחרי כל שקילה].
