אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמטלטלין נקנים אגב קרקע, על ידי מעשה הקנין שנעשה בקרקע לבדה, אֶלָּא באופן שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן – שנתן הקונה למוכר את דמי הקרקע והמטלטלין, אֲבָל אם לֹא נָתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן, לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו, כיון שאין בכוונת המוכר שיחול הקנין אלא על מה שכבר שילם לו.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – שנינו בברייתא דין שמבואר בו כדברי רבא, וכך שנינו, מָכַר לוֹ האדם לחבירו עֶשֶׂר שָׂדוֹת הרחוקות זו מזו, ואפילו אם הן נמצאות בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת שונות, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶן, קָנָה את כֻּלָּן. ועל כך הוסיפה הברייתא ואמרה, בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן – ששילם הקונה למוכר את דמי כל עשר הקרקעות, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן, לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו, ויש למוד מכאן אף לקנין של מטלטלין אגב קרקע, שכדי שיחול הקנין יש צורך שיתן לו תחילה את דמי כל המטלטלין שהקנה לו אגב קרקע, וכדברי רבא.
מוסיפה הגמרא ואומרת, וברייתא זו, מְסַיְּיעָא לֵיהּ [-מסייעת לו] לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶן, קָנָה את כֻּלָּן.
שנינו במשנה, 'וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן' וְכוּ'. [כְּבָר כְּתַבְנוּהָ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת]:
שנינו במשנה ['הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ' וְכוּ'] וְאִם הָיָה מְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה. תמהה הגמרא, וכי מִשּׁוּם דְּתָלַש כָּל שֶׁהוּא, קָנָה, והרי אין בכך מעשה קנין. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, דְּאָמַר לֵיהּ המוכר לקונה, יַפֵּה לִי קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לך ותייפה קרקע בשיעור מסוים, ויפוי זה הוא כמעשה קנין המועיל לענין הקרקע, ובכך תהיה הקרקע מושאלת או מושכרת לך, וּקְנֵה כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ – תקנה את הפשתן שעל הקרקע אגב הקרקע עצמה.
משנה
הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ, וְקודם שהסתיים המקח הוּקְרוּ – התייקרו, ורוצה המוכר לחזור בו ולמוכרם ביוקר, אוֹ שֶׁהוּזְלוּ, ורוצה הקונה לחזור בו ולקנותם בזול, ומדדו את היין או השמן בכלי שאינו שייך להם, אלא אדם שלישי השאיל אותו להם, אם אירע כן עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה, הרי ההתייקרות או ההוזלה שייכים לַמּוֹכֵר, כי עדיין הכלי מושאל למוכר, ולא קנה הלוקח את היין או השמן, והם ברשות המוכר לכל דבר, ויכול כל אחד מהם לחזור בו. אך אם התייקרו או הוזלו מִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת הַמִּדָּה, הרי זה לַלּוֹקֵחַ, כיון שבאותה שעה כבר הכלי מושאל לו, וזכה במה שבתוכו [ומדובר שהכלי מונח בסימטא או בחצר הלוקח, שבאופן זה קונה את מה שבתוך כליו], ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וְאִם הָיָה סַרְסוּר – מתווך בֵּינֵיהֶן, והוא מדד את היין או השמן מכלי לכלי תמורת תשלום, אם נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, והיינו באופן שלא נשברה החבית באונס, אלא מחמת שלא נזהר בה כראוי.
