אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת יָתֵר מִשְּׁתוּת, כלומר, אם רוצים לשנות את המידות שרגילים להשתמש בהם באותו מקום, ולקבוע שמעתה תהא המידה גדולה יותר מכפי שהיתה עד עתה, אין מוסיפים יותר משישית מהמידה שהיתה קודם לכן [וכטעם שיבואר להלן], וְלֹא – ואין מוסיפים עַל הַמַּטְבֵּעַ יָתֵר מִשְּׁתוּת, אם רוצים לקבוע שגודל המטבע הקבוע יהיה יותר מכפי שהיה עד עתה, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר – המרויח על ידי קנייה בזול בכמות גדולה ומכירה ביוקר בכמויות קטנות, אַל יִשְׂתַּכֵּר יָתֵר מִשְּׁתוּת, אלא רשאי להוסיף במכירה עד ערך של שישית מהסכום ששילם בקניה, כדי שלא יתייקרו הפירות והתבואה יותר מידי. ומטעם זה אין מוסיפים על המידות יותר משתות, כיון שיש לחשוש שהחמרים המביאים תבואה ופירות ממקומות אחרים לא יידעו ששינו את המידות, וימכרו את התבואות במידות הגדולות החדשות, בדמי המידות הקטנות הישנות, ואם יוסיפו עד שתות לא יפסידו את הקרן, כיון שרשאים להרויח עד שתות ומן הסתם מוכרים באופן שיהיה להם רווח של שתות, ואף אם יטעו במידות לא יפסידו מהקרן, אבל אם היו מוסיפים על המידות יותר משתות, יפסידו אף מהקרן.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אוֹצְרֵי פֵּרוֹת – אותם בני אדם הקונים פירות רבים בשוק ושומרים אותם באוצר כדי למוכרם ביוקר, וְסוֹחֲרֵי פירות שְׁבִיעִית, וּמַפְקִיעֵי שְׁעָרִים – המוסיפים על שערי המחירים כדי לייקר את הפירות והתבואה, וּמַקְטִינֵי אֵיפָה – מוכרים את הפירות במידות קטנות מהרגיל כדי להפסיד לקונים, וּמַלְוֵי רִבִּית, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ח ד-ו) 'שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ, לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר', מַאי כְּתִיב – ומה נאמר עליהם בפסוק שאַחֲרָיו, 'נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח אֶת מַעֲשֵׂיהֶם'.
אָמַר רַב, אף על פי שאסור לאצור פירות, היינו באופן שקונה את הפירות בשוק ושומרם באוצרו, אבל עוֹשֶׂה אָדָם אֶת קַבּוֹ, אוֹצָר, כלומר, מותר לאדם לשמור באוצרו את הפירות הגדלים בשדותיו, ואינו חייב למוכרם מיד. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין אוֹצְרִין פֵּרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. אֲבָל תְּבָלִין, כַּמּוֹן, וּפִלְפְּלִין, שאין בהם חיי נפש, אוֹצֵר. מוסיפה הברייתא ואומרת, בַּמֵֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים שאסור לאצור פירות שיש בהם חיי נפש, בְּלוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק, אֲבָל בְּמַכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ, מוּתָּר. וּמוּתָּר לֶאֱצֹר פֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים – יש שלש שנים שבהם מותר לאדם לקנות פירות בשוק ולשומרם באוצרו, עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּשְׁבִיעִית, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, כי בשנים אלו אין פירות מצויים בשוק. וּבִשְׁנֵי בַּצּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ קַב חָרוּבִין לֹא יֶאֱצֹר, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס מְאֵרָה בַּשְּׁעָרִים – גורם לקללה בשערי המחירים, כלומר, גורם שיתייקרו הפירות, ומתגבר הרעב [אך גם בשנת בצורת מותר לשמור פירות כדי פרנסת ביתו לשנה אחת].
