משנה
פרק זה ממשיך לעסוק בענין טעויות במקח וממכר: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, ולא פירש אם קונה אותם לאכילה או לזריעה, וזרעם הקונה וְלֹא צִימְּחוּ, אֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, שבדרך כלל קונים אותו לזריעה ולא לאכילה, מכל מקום אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אין המוכר חייב לשלם ללוקח על כך, כיון שיכול הוא לטעון שהתכוון למוכרם לאכילה, והלוקח הוא שלא פירש שכוונתו לקנותם לזריעה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוסיף ואוֹמֵר, המוכר לחבירו זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין כלל, בודאי מכרם לזריעה, ולכן אם זרעם ולא צמחו, חַיָּב המוכר בְּאַחֲרָיוּתָן.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמּוֹכֵר זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה לַחֲבֵירוֹ, אם היו אלו זְרָעִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, וזְרָעָן וְלֹא צִימְּחוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, כיון שבודאי מכרם לזריעה, והתברר שלא היו ראויים לכך, ואם היו אלו זְרָעִים הַנֶּאֱכָלִים וזְרָעָן וְלֹא צִימְּחוּ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, כיון שיכול הוא לומר שמכרם על דעת שיאכלם. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה שהוא קונה אותם לְזֶרַע, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. ומבארת הברייתא, ובאופן שהוא חייב באחריותן, מַה הוּא נוֹתֵן לוֹ, דְּמֵי זֶרַע – את מחירם של הזרעים שהפסיד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שמשלם לו אַף הוֹצָאָה שהוציא בזריעת הזרעים הללו. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּתַּנָא קַמָא, שמשלם לו רק את דמי הזרע עצמו, ופטור מלשלם לו את דמי ההוצאה שהיתה לו, כיון שאין זה אלא גרמא.
וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שיש אופני שבהם חייב המוכר באחריות הזרעים, היינו רק באופן דְּלֹא צִימְּחוּ הזרעים מֵחֲמַת עַצְמָן, אֲבָל אם לא צמחו מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁלָּקוּ בְּבָּרָד אוֹ כְּיוֹצֵא בּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן [ואמנם דין זה פשוט הוא, והחידוש הוא שאף שהלוקח טוען שמא היו הזרעונים פגומים, ואף לולא הברד לא היו צומחים, מכל מקום כיום שידוע שהיה ליקוי של ברד, המוציא מחבירו עליו הראיה].
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵירוֹ, וְנִמְצָא נַגְחָן, רַב אָמַר, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, כיון שאין אדם רוצה לקנות שור נגחן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל המוכר לוֹמַר לוֹ, לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ, ואין חסרון בכך שהשור נגחן. שואלת הגמרא, וְלֶיחְזֵי הַאי גַּבְרָא – והרי ניתן להתבונן באדם זה שקנה את השור, אִי לִשְׁחִיטָה אִי לְרַדְיָא זַבִּין – האם דרכו לקנות שוורים לשחיטה או לחרישה. משיבה הגמרא, מחלוקת זו עוסקת בְּגַבְרָא דְזַבִּין לְהָא וּלְהָא – באדם שדרכו לקנות שוורים גם לחרישה וגם לשחיטה. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְלֶיחְזֵי דְּמֵי הֵיכִי יָהִיב – ונראה מה הוא סכום הדמים שנתן. משיבה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכנו להשמיע מחלוקת זו אלא באופן דְאִיַּיקַּר בִּישְׂרָא – שהתייקר מחיר הבשר לאכילה, וְקָם כְּרִידְיָא – ועמד מחיר הבשר לשחיטה במחיר של שור לחרישה.
