ז כִּֽי־אֱ֭מֶת יֶהְגֶּ֣ה חִכִּ֑י וְתֽוֹעֲבַ֖ת שְׂפָתַ֣י רֶֽשַׁע׃ ח בְּצֶ֥דֶק כָּל־אִמְרֵי־פִ֑י אֵ֥ין בָּ֝הֶ֗ם נִפְתָּ֥ל וְעִקֵּֽשׁ׃
֍ ֍ ֍
(ז) ומוסיף ואומר לגבי טעמי המצוות, שגם הם מתחלקים בין החכמים לבין המון העם, כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי – החכמים הגדולים ישיגו בטעמי המצוות ענינים אמיתיים מהתקשרות הנפש אל האלוקים, ופעולת המצוות ביסודות העולמות העליונים ושורשיהם, הארת האורות העליונים על ידי מעשי המצוות, ודברים אמיתיים אלו נהגים ונלמדים בסתר, כמו החיך, שהוא חלק הדיבור הפנימי והנסתר. אמנם מלבד זאת יש טעמים גלויים למצוות, המובנים גם להמון העם, וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע – והשפתיים, המרמזות על הדיבור הגלוי, המובן לכל, הוא שהמצוות באו לתעב את הרֶשַׁע בעיני הבריות, ולהרחיקם מהרשעות, מהמידות הרעות ומהדעות הכוזבות.
(ח) בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי – כל דברי התורה שבכתב, המכונים בלשון 'אמירה', נאמרו לפי פשוטם 'בצדק', כלומר, בלשון השוה להבנת כל בני האדם, שכולם ילמדו ממנה את דרך הצדק והיושר, וגם לאנשים גדולים וחכמים יש דרכים ללמוד מתוך התורה שבכתב חידושים ולימודים נוספים, כי בשונה מדברי בני האדם שיש בהם יתורי לשון, לשונות שאינם מתוקנים, ושינויים, הרי בדברי התורה אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ, וכל מה שנראה בתחילה ככפילות או שינוי, בא לרמז על דברי חכמה גדולים, דרשות ולימודים, הנודעים רק למשכילים וחכמים גדולים.
