משנה
הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ, וּלאחר זמן הֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ של המוכר מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, ובגמרא יבוארו דינים אלו. אָמַר לוֹ המוכר לקונה יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת – צריך לתת לו יין הראוי להתקיים עד חג השבועות, שמאותו זמן ואילך מתגבר החום והיינו מתקלקלים. ואם אמר לו שיתן לו יין יָשָׁן, עליו לתת לו יין מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד – של השנה הקודמת. ואם אמר לו שיתן לו יין מְיֻשָּׁן, צריך לתת לו יין מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
גמרא
שנינו במשנה, 'המוכר יין לחבירו, והחמיץ, אינו חייב באחריותו'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא באופן שהיה היין בְּקַנְקַנִּים דְלוֹקֵחַ, שאז יכול המוכר לטעון ללוקח שהחמיץ היין מחמת הקנקנים שלו, אֲבָל אם היה היין בְּקַנְקַנִים דְמוֹכֵר, אָמַר לֵיהּ – יכול הקונה לומר לו, הָא חַמְרָךְ וְהָא קַנְקַנָּךְ – הרי היין שלך, והקנקנים שלך, ובודאי ההחמצה היא מחמתך, וחייב המוכר באחריות היין.
מקשה הגמרא, וְכִי קַנְקַנִּים דְמוֹכֵר מַאי הֲוֵי – מה בכך שהקנקנים שייכים למוכר, לֵימָא לֵיהּ – הרי יכול המוכר לטעון כנגדו, לֹא אִיבָּעֵי לְךָ לְשַׁהוֹיֵי – לא היה לך להשהות את היין זמן רב, אלא להשתמש בו מיד לאחר הקניה, ואז עדיין לא החמיץ. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא באופן דְּאָמַר לֵיהּ הקונה למוכר בשעה שקנאו, שהוא קונה אותו לְמִקְפָּה – לצורך עירובו בתבשילים שונים, ובאופן זה ידוע שהדרך היא להשהות את היין זמן רב. ומדייקת זאת הגמרא, מִמַּאי – מהיכן יש להוכיח שאכן משנתנו עוסקת באופן זה, מִדְּקָתָּנֵי בהמשך המשנה, 'אִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת', ולכאורה קשה, אַמַּאי – מדוע זהו מקח טעות, לֵימָא לֵיהּ – והרי יכול המוכר לומר לו, לֹא אִיבָּעֵי לְךָ לְשַׁהוֹיֵי – לא היה לך להשהותו זמן רב, אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ – מוכח מכך, דמַתְנִיתִין – שמשנתנו עוסקת בְּאופן דְאָמַר לֵיהּ הלוקח שקונה את היין לְמִקְפָּה, מסיימת הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ – אכן מוכח כן ממשנתנו.
וְרבי יוסי בר חנינא, האומר שאם היו אלו קנקנים של מוכר חייב המוכר באחריות היין, פְּלִיגָא – חולק על דבריו דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, חַמְרָא – היין, מַזָּלָא דְּמָרֵיהּ גָּרֵים – תלוי במזלו של בעליו, ואם הוא מחמיץ הרי זה מחמת בעל היין, דִּכְתִיב (חבקוק ב ה) 'וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה', כלומר, גאוותו של האדם היא שגורמת ליין לבגוד בו. פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שאם היו אלו קנקנים של מוכר חייב המוכר באחריות היין.
