משנה ב: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַהווֶֹה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:
משנה ב: משנתנו מביאה מחלוקת נוספת לגבי נאמנותה של האשה לומר שמת בעלה: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ שתהיה האשה נאמנת, אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, כלומר, כמו אותו מעשה שהיה, שהלכו קבוצה של בני אדם לקצור חיטים, ונשך נחש אחד מהם ומת, ובאה אשתו וסיפרה את הדבר בבית דין, וביררו ומצאו שאכן כך אירע, ואמרו חכמים שכל מקרה כיוצא בזה, שהעדות היא על מקום קרוב, הרי היא נאמנת. אבל אם באה ממדינה אחרת ואמרה שמת בעלה, אינה נאמנת. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אין הדבר כן, אלא אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה, לעולם נאמנת האשה בדבריה, לֹא דִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהֹוֶה – לא נקטו חכמים דין זה באופן שאירע כן בקציר אלא כיון שכך היה אותו מעשה, אך אין חילוק בדבר. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדברי בֵּית שַׁמַּאי, שלעולם נאמנת האשה בדבריה, ואפילו אם באה ממדינת הים וכיוצא בזה.
