גמרא
שנינו במשנה, 'ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות כדי ליפות כחו של מוכר', שאם נשאר בשדה הנמכרת חלק גדול שיש לו שם של 'שדה' או 'גינה' בפני עצמם, והמוכר רוצה בהם, אין הקונה יכול לקנותם ממנו בעל כרחו. תמהה הגמרא, וכי רק ליפות כחו של מוכר אמרינן, ואילו ליפות כחו של לוקח לא אמרינן, כפי שמשמע מלשון המשנה, והא תניא – והרי כך שנינו בברייתא, אם פיחת במכירתו שבעה קבין ומחצה לכור, או שהותיר שבעה קבין ומחצה לכור, הגיעו – חל הקנין ואינו צריך להחזיר כלום, אבל אם היה ההפרש יתר על כן -יותר משיעור זה, כופין את המוכר למכור אם היתר, אם הלוקח רוצה לקנותו [כדי שלא יהיה נזק לקונה בכך שתהיה למוכר פיסת קרקע סמוכה לשדהו, וידרוס המוכר בכל עת סמוך לשדהו ויצטרך הקונה להשמר ממנו], וכן כופים את הלוקח ליקח, אם המוכר רוצה למכור [כדי שלא יפסיד המוכר את דמי אותה קרקע קטנה], ועל כל פנים משמע מהברייתא שכשם שיפו חכמים את כוחו של המוכר, כך יפו גם את כוחו של הלוקח, ולא כמשמעות המשנה שיפו רק את כוחו של המוכר.
מתרצת הגמרא, באמת יפו חכמים רק את כוחו של המוכר, וכמשמעות משנתנו, ואילו התם – שם, בברייתא, שמשמע שיפו את כוחו של הלוקח, מדובר באופן שהמוכר רוצה למכור, ומה שאמרו שכופים אותו למכור אין הכוונה לכפותו על עצם המכירה [שהיא תלויה רק ברצונו וכמבואר במשנה], אלא שכופים אותו לגבי מחירה של הקרקע, והיינו כגון דהות יקירא מעיקרא – שהיתה הקרקע יקרה בתחילה, בשעה שעשו את עיקר המקח, וזל השתא – ועתה, שבאו להשלים את מכירת אותה קרקע קטנה שנשארה, הוזלו הקרקעות, והקונה רוצה לשלם עליה כפי שוויה עתה, בזול, ואילו המוכר רוצה שישלם לו הקונה כפי שהיתה בשעת המכירה הראשונה, ביוקר, דאמרינן ליה – שכך אנו אומרים למוכר, יכול אתה ליטול את הקרקע לעצמך וללכת, אך אי ארעא יהבת ליה – אם אתה רוצה למכור את הקרקע לקונה, שישלם לך את דמיה, הב ליה כי זולא דהשתא – עליך לתת לו את הקרקע כפי שוויה עתה, שהוא זול יותר. ואם המוכר אכן רוצה למכור את הקרקע במחיר הזול, כופים את הלוקח לקנותה ממנו, וכמבואר במשנתנו, שיפו חכמים את כוחו של המוכר.
תמהה הגמרא, והא תניא – והרי שנינו בברייתא, כשהוא נותן לו – כשהוא מוכר לו את אותה קרקע שנשארה, נותן לו כפי שוויה בשעה שלקח ממנו, ומשמע אף אם היתה יקרה באותה שעה, ולא כפי שתירצה הגמרא. מתרצת הגמרא, התם – שם, בברייתא זו, השניה, מדובר כגון דהות זולא מעיקרא – שהיתה הקרקע זולה בתחילתה, בשעת המקח הראשון, ויקירא לה השתא – וכעת היא התייקרה, שיכול הקונה לומר לו, כיון שמתחילה לא התרציתי לקנות את הקרקע אלא במחיר הזול, אף עתה איני רוצה לקנות את שאר הקרקע אלא במחיר הזול, ולא במחיר היקר, ואם אינך רוצה בכך, איני חייב לקנותה כלל, ובזה אמרה הברייתא שהדין עמו. אך אם באמת ירצה המוכר למכור לו את הקרקע כפי המחיר הראשון, הזול, חייב הקונה לקנותה ממנו, וכמבואר במשנה.
