יש כמה דברים שאסרו חכמים משום דמחזי כיוהרא [-שנראה הדבר כגאווה], ולא כל הרוצה לעשות דברי חסידות בפרהסיא יבא ויעשה, אלא יש פלס ומאזני משפט, והכל לפי הענין. שאם יש דבר שהוא אסור בודאי, או ביטול מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן, ורוב האנשים אינם נזהרים בזה והוא רוצה להקפיד במצוה זו, ואינו יכול לעשות כן בצנעא, אז יעשה בפרהסיא ואין בזה משום גאוה, ואדרבה, אל יתבייש מהמלעיגים עליו, כי מוטב שיתבייש האדם בעולם הזה ולא יתבייש בעולם הבא.
אבל דבר שרוב הפוסקים סוברים שהוא מותר, אלא שיש מחמירים בזה, לא יחמיר בזה בפרהסיא אלא מי שקנה שם טוב לעצמו ומוחזק בחסידות בעיני הכל, ויודע בבירור שכולם עונים אחריו 'מקודש', ואין מי שידבר עליו דבר רע, אבל אם אין הדבר כן, יחמיר כרצונו רק בצנעא בתוך ביתו, אבל בפני רבים – לא ישנה ממנהג הציבור.
