ראוי לאדם שלא להעמיד דבריו על דין תורה, אלא לילך אחר היושר, שהרי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, כיון שאז גם הקדוש ברוך הוא דן אותם על פי מדותם לפי הדין הגמור, ונמצאו חייבים. ובודאי שהנוטל ממון מחברו על פי הדין, שלא על פי היושר, עתיד לתן את הדין וחייב בדיני שמים. כגון הנותן פקדון לחברו, ונגנב או נאבד ממנו, שאף אם הדין מחייבו לשלם, אינו מן היושר שיגרום לו רעה על החסד שעשה על לא חמס בכפיו, וכהנה רבות. ולכן ראוי למי שרוצה לעשות הטוב והישר, שיתייעץ עם תלמיד חכם, ואם אין שם מי שיתייעץ עמו, ימלך בקונו ויחשוב כאילו היה להיפך, שחבירו היה תובע ממנו, האם היה טוב וישר בעיניו. ואדם ניכר בכיסו, שלא יתן עיניו בממון, כי עושר הבא שלא ביושר יהיה לחסר.
וכן צריך שיהא האדם ישר מאד בענין הלמוד, ולא יפנה דרך עקלתון ודרך רחוקה ודחוקה להחזיק בסברתו, כי לא לרצון יהיה לימודו. וכל ישר, שהולך ומודה על האמת, עליו נאמר 'אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו', והם הם המרבים שלום בעולם:
