שנינו במשנה, 'בְּסִימָנָיו וּבְמֵצָרָיו, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת הִגִּיעוֹ, עַד שְׁתוּת יְנַכֶּה'. הגמרא דנה עתה באופן שהיה החסרון בשיעור שתות ממש: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, שְׁתוּת ממש, הרי זה כְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, וְהִגִּיעוֹ – חל המקח. וְרַב יְהוּדָה אָמַר, שְׁתוּת ממש, הרי זה כְּיָתֵר מִשְּׁתוּת, וִינַכֶּה מהתשלום את ההפרש. פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב הוּנָא, שדין שתות כפחות משתות, דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ – כיון ששנינו בברייתא כדבריו, וכך שנינו בה, פִּיחֵת שְׁתוּת אוֹ שֶׁהוֹתִיר שְׁתוּת, הֲרֵי הוּא כְּשׁוּם הַדַּיָּינִין וְהִגִּיעוֹ, ו'שום הדיינין' היינו כאשר בית דין שמו קרקע של יתומים למוכרה לצורך מזון האשה והבנות, וטעו בשומתן, שאם היתה הטעות שתות או פחות משתות, מה שעשו קיים, ואם היתה טעותם יותר משתות, מקחם בטל, וכוונת הברייתא לומר שאף כאן השיעור הוא ב'שתות' כמו בשום הדיינים, ולא ברובע לסאה, אך כשם שלגבי שום הדיינים דין שתות הוא כמו פחות משתות, אף כאן דין שתות הוא כפחות משתות, וכדברי רב הונא.
וְאַף עַל גַב דְּקָא פָּסַק רב האי גָּאוֹן בְּסֵפֶר מֶקַח וּמִמְכָּר כְּרַב יְהוּדָה, מכל מקום הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּרַב הוּנָא, מֵהַאי טַעֲמָא דְּכַתְבִינָן, שמהברייתא מוכח כדבריו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב פָּפָּא, זָבַן אַרְעָא מֵהַהוּא גַּבְרָא – קנה קרקע מאדם אחד, אָמַר לֵיהּ המוכר, הַוְיָא עֶשְׂרִין גְּרִיוֵי מִשְׁחָא – שיעור הקרקע הוא כדי זריעת עשרים סאה, וְלֹא הַוְיָא אֶלָּא חֲמֵיסַר – ובאמת לא היה שם אלא שיעור זריעת חמש עשרה סאה, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – באו לדין לפני אביי, אָמַר לֵיהּ אביי לרב פפא, סָבַרְתְּ וְקַבֵּילְתְּ – הרי ראית את הקרקע לפני המכירה, והתרצית בקנייתה כפי שהיא. אָמַר לֵיהּ רב פפא, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו, שאם היתה הטעות בפָּחוֹת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ – חל המקח, ואם היתה הטעות עַד שְׁתוּת, יְנַכֶּה, וכיון שכאן היתה הטעות יותר משתות, צריך המוכר להשלים לי את הקרקע, או לנכות מהדמים שקיבל. אָמַר לֵיהּ אביי, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק באופן דְּלֹא קִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ – שאין הקונה מכיר את הקרקע, וּמַר, כֵּיוָן דְּקִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ – כיון שראית את הקרקע קודם לכן, סָבַר וְקִבֵּל – הסכמת לקנותה במחיר זה. המשיך רב פפא וטען, וְהָא עֶשְׂרִין אָמַר לִי – והרי אמר לי המוכר שיש בה שיעור עשרים סאה. השיב לו אביי, דַּעֲדִיפָא כְּעֶשְׂרִין אָמַר לָךְ – כוונתו היתה שזו קרקע משובחת כאילו היתה של עשרים סאה.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ בנכסי אביהם, כֵּיוָן שֶׁעָלָה הַגּוֹרָל לְאֶחָד מֵהֶן, קָנוּ כֻּלָּן את חלקם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי עדיין לא עשו קנין כל אחד בחלקו. ומבארת, אָמַר רַב אַשִּׁי, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא צָיְיתֵי לַהֲדָדֵי – באותה הנאה שהם מסכימים זה לזה שיחול המקח בדרך של גורל, גָּמְרֵי וּמַקְנֵי לַהֲדָדֵי – הרי הם גומרים בדעתם ומקנים כל אחד לאחיו את החלק שעלה בגורלו.
