פרק א, משנה א: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לְיוֹם הָרְבִיעִי, וְאַלְמָנָה לְיוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בַּעֲיָרוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין:
מסכת כתובות עוסקת בהלכות הנוהגות בין בעל לאשתו לאחר הקדושין, כגון דיני הנישואין, חופה, כתובה, נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שמכניסה האשה לבעלה, דיני מעשי ידיה ומציאתה, ושאר זכויות וחובות שיש לבעל והאשה זה לזה. פרק זה עוסק בענין היום הקבוע לנשואין מתקנת חכמים, לבתולה ולאלמנה, ויובאו בו דיני ברכת חתנים, ודין טענת בתולים. וכן יבוארו בפרק זה דיני פנויה שהתייחדה עם אדם, או שראינוה מעוברת, מתי היא נאמנת להכשיר את עצמה ואת עוברה לכהונה.
משנתנו עוסקת בתקנת חכמים, שתקנו יום קבוע ומסוים לנישואי בתולה, ויום קבוע לנשואי אלמנה.
פרק א, משנה א: בְּתוּלָה, נִשֵּׂאת לְיוֹם הָרְבִיעִי בשבוע, וְאַלְמָנָה נישאת לְיוֹם הַחֲמִישִׁי בשבוע, והטעם לנישואי הבתולה ביום רביעי, לפי שֶׁפַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת [-בשבוע] היו בָּתֵּי דִּינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָרוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, ותיקנו שיהיו נישואי הבתולה בלילה שלפני ישיבת בית דין, שֶׁאִם הָיָה לוֹ לחתן טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. והטעם שאלמנה נישאת ביום החמישי הוא כיון ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת, שישי בשבת, ושבת [שאם לא כן היה משכים למחרת למלאכתו, שהרי באלמנה אין שבעה ימים של שמחה].
