משנה ה: הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְעֵדִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ. אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן, כְּתֻבָּתָן מָנֶה. בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גוֹבִין לַבְּתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:
משנה ה: משנתנו מבארת שיש אופנים בהם אין אדם יכול לטעון כלל טענת בתולים: חתן הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בין האירוסין לנישואין בְּארץ יְהוּדָה, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – ולא היו שם עדים המעידים שלא התייחד עם כלתו, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהוא מִתְיַחֵד עִמָּהּ, שכך היתה דרכם בארץ יהודה, שמתייחדים החתן והכלה לפני הנישואין, כדי שיהיו רגילים זה בזו, וכיון שיתכן שבא עליה באותו יחוד, ומחמת כן אינה בתולה, אינו נאמן לומר שלא אירע כן, ולא הפסידה כתובתה. מעיקר הדין, אַחַת אַלְמָנַת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַת אַלְמָנַת בת כֹּהֵן, כְּתֻבָּתָן מָנֶה, אמנם בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גּוֹבִין לִבְתוּלָה בת כהן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, ולאלמנה בת כהן היו גובים מאתים זוז, וְלֹא מִחוּ בְּיָדָן חֲכָמִים, ואף על פי שלא כתב לה בפירוש שזו 'תוספת', אלא כתב לה שסכום זה ראוי לה מעיקר כתובתה, מכל מקום כיון שזהו מנהג טוב וראוי, שייך לומר בו שהוא הסכום הראוי לה.
