אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, קִנְיָן – אדם העושה קנין להקנות דבר לחבירו, או שנתן לו מתנה בקנין, אֵימָתַי חוֹזֵר – עד מתי יכול כל אחד מהם לחזור בו ממעשה הקנין ולבטלו. רַבָּה אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן של המכירה או המתנה. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כדבריו דְּרַב יוֹסֵף בְּשלש מחלוקות, שסימנם הוא שָׂדֵה, קִנְיָן, וּמֶחֱצָה, ומבאר הרי"ף, 'שָׂדֶה', זו מחלוקת רב יוסף ורבה בְּפֶרֶק הַשּׁוּתָּפִין, לגבי חלוקת ירושה בקרקע שיש בה נהר המשקה אותה, שאם היו תַּרְוַיְיהוּ אֲחַד נִיגְרָא – שני חלקי השדה היו סמוכים לאותו נהר, ואחד מהם רוצה לקבל את החצי הסמוך לקרקע שלו, כדי שיהיה לו יותר קל לעבד את שתי השדות יחד, ועל כך אָמַר שם רַב יוֹסֵף, כְּגוֹן דָּא – במקרה כגון זה, וַדַּאי כּוֹפִין את השני עַל מִדַּת סְדוֹם, שהרי לשני אין חילוק ביניהם, ואילו לראשון יש רווח בכך שיהיו שדותיו סמוכות זו לזו [ושלא כדברי אביי שם שיכול השני לטעון שרצונו שתהיה שדהו מוקפת בשתי שדות של אחיו]. 'קִנְיָן', הָא דַּאֲמָרָן – הרי זהו הדין האמור כאן, שלדברי רב יוסף ניתן לחזור מהקנין שנעשה כל זמן שעסוקים באותו ענין, והלכה כמותו. 'מֶחֱצָה', היינו להלן (קמג.) בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת, הַהוּא דְּאָמַר לָהּ לִדְבִיתְהוּ – מעשה באדם שאמר לאשתו נִכְסַאי לִיךְ וְלִבְנַיִךְ – הנכסים שלי יהיו לאחר מותי לך ולבנייך, אָמַר רַב יוֹסֵף, אף אם היו לו כמה בנים, אין אומרים שתתחלק הירושה בין כולם ותקבל רק כאחד מהבנים, אלא קְנַאי פַּלְגָּא – קנתה האשה מחצית מהנכסים, והבנים מתחלקים בחצי הנותר, [ושלא כדברי אביי שם, האומר שנוטלת האשה כאחד הבנים בלבד], והלכה כרב יוסף.
שנינו במשנה, 'הָאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעֲלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין'. ובכך שהשוותה המשנה את דין האשה שאינה יורשת את בנה, לדין האשה שאינה יורשת את בעלה, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה, דְּאִשָׁה אֶת בְּנָהּ דּוּמְיָא [-דינה דומה] דְּאִשָׁה אֶת בַּעֲלָהּ, מָה אִשָּׁה אֶת בַּעֲלָהּ, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בַּקֶּבֶר – לאחר מותו, כלומר, שאם מת הבעל תחילה, ואחר כך מתה האשה, אין הבעל יורש אותה כדי להוריש את הנכסים ליורשיו, אלא יורשי האשה הם אלו שיורשים אותה, אַף אִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב – אם מת הבן בחיי אמו, כשמתה האשה אין הבן יורש אותה כדי להוריש את הנכסים לאחיו מן האב שאינם בניה של אותה האם, אלא רק בניה החיים של האם הם אלו שיורשים אותה.
מבררת הגמרא, אִשָּׁה נַמֵּי תִּירַשׁ אֶת בְּנָהּ – מדוע לא נאמר שגם האשה יורשת את בנה. ומשיבה, כיון דאָמַר קְרָא (במדבר לו ח) 'וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ללמד שבת יוֹרֶשֶׁת – יכולה היא לירש נחלה משתי מטות, והיינו גם מאביה וגם מאמה, באופן שאין לה אחים, וְאֵינָהּ מוֹרֶשֶׁת – אך היא אינה מורישה לשני מטות, והיינו לאביה ולאמה, אלא מורישה רק לאביה, כי אין האם יורשת את בתה, והוא הדין שאינה יורשת את בנה.
משנה
המשנה מבארת את סדר הירושה מן התורה: סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הוּא, נאמר בפסוק 'אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ', ומכך יש ללמוד שאילו היה לו בן לא היתה הבת יורשת, הרי שבֵּן קוֹדֵם לַבַּת, וְאפילו אם הבן עצמו מת, אך השאיר בנים או בני בנים, לעולם כָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת. ואם לא השאיר המת בנים כלל, בַּת המת קוֹדֶמֶת לָאַחִין של המת, ואפילו אם הבת עצמה מתה, יוֹצְאֵי יְרֵכָהּ שֶׁל בַּת, כגון בניה או בנותיה במקום שאין לה בנים, קוֹדְמִין לָאַחִין. ואם אין לו בנים ולא בנות [ומדובר גם שאין לו אב, כי האב קודם לאחים, כפי שיבואר בסיום המשנה], אַחִין של המת קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב של המת [-דודים]. וְאפילו אם מתו אחי האם, לעולם כָל יוֹצְאֵי יְרֵכָן שֶׁל האַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה, ומת הוא עצמו, יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין.
וְהָאָב של המת עצמו קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ, כגון אחי המת וכדומה [אבל אינו קודם לזרע המת עצמו].
