יב שִׂ֭נְאָה תְּעֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַֽהֲבָֽה׃ יג בְּשִׂפְתֵ֣י נָ֭בוֹן תִּמָּצֵ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝שֵׁ֗בֶט לְגֵ֣ו חֲסַר־לֵֽב׃
֍ ֍ ֍
(יב) שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים, כלומר, כאשר תראה שני בני אדם רבים על דבר שמגיע לידי דין, באופן שלא נעשה מעשה מבורר של פשיעה או גזילה, אלא שיש ביניהם דין ודברים ומתוך כך מגיעים ל'מדון', שהוא דבר המצריך את הכרעת הדיין, דע לך שסיבת המדון אינה הדבר עצמו שעליו הם מתווכחים, אלא הסיבה הראשונה היא השנאה שיש ביניהם, והיא הגורמת להם לדון על דברים מעין אלו, כי אנשים שאינם שונאים זה את זה לא יקפידו על דברים קטנים כמו נזקי שכנים וכדומה, אלא מחמת השנאה הם באים לידי מדנים. וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – אך כאשר בני אדם אוהבים זה את זה, לא רק שלא יבואו לדון על דברים קטנים, אלא אפילו על פשעים ממש ימחלו זה לזה, כי אהבתם תכסה על הכל.
(יג) החכם, שאסף את כל חוקי החכמה מרבותיו, אך לא חקר ולא התבונן לדעת ולהבין את כל טעמיהם, בכל דבר שמזדמן לפניו צריך הוא תחילה להתייעץ עם לבבו כיצד לנהוג, והאם מעשיו מסכימים לחוקי החכמה הידועים לו, ומאידך, בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה, כלומר, הנבון, שמתבונן בדברים לעומקם, ואחרי שהבין את טעמי הדברים הרי הוא מוציא מהם חידושים ולימודים נוספים, חוקי החכמה כבר מורגלים על שפתיו, וכשבא לפניו נידון חדש יכול הוא להשיב ולהכריע מיד, כיון שלרוב התבוננותו בדברי החכמה, הם כבר שגורים על לשונו בלי שיצטרך לחשוב ולהתיעץ עם ליבו תחילה. וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב – אך מי שהוא חסר הנהגת הלב לגמרי, שאינו הולך כלל בדרך קבועה, ואפילו לא בדרך קבועה של כסילות, אלא נוהג בכל מקרה כפי שעולה על רוחו ודעתו, הרי הוא כבעלי חיים הנוהגים ללא מחשבה כלל, וצריכים הם שאדם בעל בחירה וחכמה ינהיג אותם, וכך אדם זה צריך 'שבט', מקל שיכה אותו על גבו, כפי שמכים את בעלי החיים להוליכם בדרך הישרה.
