משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יוצאי יריכו של היורש קודמים לאחי המת, ומשנתנו מביאה דוגמא לדין זה: בְּנוֹת צְלָפְחָד, כשנכנסו לארץ ישראל, נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה הראויה לשיבטן, כיון שמשנתנו סוברת שארץ ישראל לא התחלקה לפי האנשים שנכנסו לארץ, אלא ליוצאי מצרים, ומי שמת קודם שנכנס לארץ ישראל הוריש את חלקו לבניו, וכיון שצלפחד אביהן, וחפר אבי אביהן היו שניהם מיוצאי מצרים, היה כל אחד מהם ראוי לקבל חלק בארץ, וכיון שמתו במדבר, ירשו אותם יורשיהם, ובנות צלפחד קיבלו את חֵלֶק אֲבִיהֶן, שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, ומת ללא בנים, וּכמו כן קיבלו את חֶלְקוֹ של צלפחד שחלק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר אביהם שמת, וכיון שמת אביהם, הרי בנותיו יורשות את חלקו בנכסי חפר. וְכיון שֶׁהָיָה צלפחד בְכוֹר, נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים בירושת חפר, ואת שני החלקים הללו קיבלו בנות צלפחד, מלבד חלקו של צלפחד בעצמו.
גמרא
שנינו במשנה, שכיון שהיה צלפחד בכור, נטל שני חלקים בירושת חפר, וכיון שמת צלפחד, נטלו בנותיו שני חלקים אלו. תמהה הגמרא על דין זה, אַמַּאי – מדוע אנו אומרים כן, והרי חלקו של חפר, 'רָאוּי' הוּא, כלומר, לא היה זה חלק הנמצא בפועל ביד חפר, שהרי מת חפר קודם שנכנסו לארץ, וְהדין הוא שאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פי שנים בְּ'רָאוּי', כְּפי שהוא נוטל בְמוּחְזָק. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻחְזֶקֶת הִיא – נחשבת היא כמוחזקת ביד יוצאי מצרים, לאחר שאמר להם ה' בשעה שיצאו ממצרים (שמות ו ח) "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".
אומר הרי"ף, שַׁמְעִינָן מֵהָא מַתְנִיתִין – יש לנו ללמוד מהדין האמור במשנתנו, לֹא שְׁנָא בֵּן וְלֹא שְׁנָא בַּת – שאין חילוק לענין הלכה זו בין בן לבין בת, כַּד הֲוֵי אֲבוּהוֹן בּוּכְרָא – בכל מקרה שהיה האב בכור, ומת, שָׁקְלִי חֵלֶק בְּכוֹרָה בַּהֲדֵי אֲחֵי אֲבוּהוֹן – נוטלים הם את חלק הבכורה שהיה אביהם צריך לקבל מאביו, כאשר הם חולקים את הירושה עם אחי אביהם [ורק לענין דברים שלא היו מוחזקים ביד אבי אביהם, שבזה גם אביהם לא היה מקבל פי שנים, אף בניו או בנותיו אינם מקבלים פי שנים, אבל מה שהיה מוחזק ביד אבי אביהם, ואם היה אביהם חי היה מקבל פי שנים, אף כשמת, מקבלים בניו או בנותיו פי שנים].
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, כֵּיצַד יוֹרֵשׁ בן הבן בְּמוּחְזָק ביד אבי אביו, כגון שמֵת אָבִיו של היורש בְּחַיֵּי אֲבִי אָבִיו, וְאִם הָיָה אָבִיו של היורש בְּכוֹר, ואילו היה חי היה נוטל פי שנים, אף עתה נוֹטֵל בנו פִּי שְׁנַיִם גַּם מִנִּכְסֵי אֲבִי אָבִיו. רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא ביאר מנין לומדים דין זה, כיון שנֶאֱמַר לשון 'מִשְׁפָּט' לְעִנְיַן פְּשׁוּטָה – חלק פשוט שנוטל כל בן, שנאמר בסיום פרשת ירושה "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט" (במדבר כז יא), וְנֶאֱמַר לשון 'מִשְׁפָּט' לְעִנְיַן חלק בְּכוֹרָה, שנאמר "לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כא יז), אם כן דימתה אותם התורה זה לזה, ויש ללומדם זה מזה, מַה מִשְּׁפָּט הָאָמוּר לְעִנְיַן חלק פְּשׁוּטָה, אַתָּה רוֹאֶה את הַבֵּן כְּאִילּוּ אָבִיו קַיָּם לִיטּוֹל חלק פְּשִׁיטוּתוֹ מאבי אביו, אַף מִשְׁפָּט הָאָמוּר לְעִנְיַן כְּפִילָה של בכור, אַתָּה רוֹאֶה את הַבֵּן כְּאִילּוּ אָבִיו קַיָּם, לִיטּוֹל בְּכוֹרָתוֹ בירושת אבי אביו.
