יא) כל השומע ברכה מן הברכות, מתחלתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואף על פי שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו, עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו:
יב) רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין, ובירך אחד מהן וענו כולם אמן, הרי אלו מותרין לאכול ולשתות. אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו, אף על פי שהן אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד, אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן, הרי אלו אוכלים ושותין ואף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
