יג) כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן, אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אמן. ואם היה המברך אפיקורוס או גוי, או תינוק המתלמד לברך [ואינו מברך על דבר מסוים, אלא מברך כדי להתרגל בלשון הברכה], או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה שתיקנו חכמים, אין עונין אחריהן אמן:
יד) כל העונה אמן, לא יענה, לא אמן חטופה [-שקורא את האל"ף בחטף, ולא בפתח], ולא אמן קטופה [-שמחסר את האות נו"ן שבסוף המילה], ולא אמן קצרה ולא ארוכה אלא אמן בינונית. ולא יגביה קולו יותר מן המברך. וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה, אף ששמע את הציבור עונה אמן, לא יענה אמן בכלל העונים [אך אם זו ברכה שאינו חייב בה, יכול לענות אמן יחד עם שאר העונים, אף שלא שמע את הברכה עצמה]:
טו) כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתיקונן, ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד, הרי זה מותר, ואין עונין אחריהן אמן. והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
