משנה ה: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה נִשְּׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא:
משנה ה: משנתנו עוסקת בנאמנותה של אשה לומר על עצמה אם היא נשואה או פנויה: הָאִשָּׁה שֶׁבאה לפנינו, ואין ידוע אם היא נשואה או לא, ואָמְרָה, אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי, וְכעת גְרוּשָׁה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, שהרי לולא דבריה לא היינו יודעים כלל שהיתה נשואה, וכיון שעל פי דבריה נאסרה, באומרה אשת איש הייתי, נאמנת היא גם להתיר את עצמה ולומר שהתגרשה. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ, נמצא שלא פיה הוא האוסרה, אלא עדות העדים, וְאָמְרָה גְּרוּשָׁה אֲנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. יש להקדים, שאשה שנשבית לבין הגויים, הרי היא בחשש שבאו עליה השבאים, והרי היא אסורה לכהונה, כדין אשה הנבעלת למי שפסול לה. אשה שבאה לפנינו, ואָמְרָה, נִשְׁבֵּיתִי לבין הגויים, וּטְהוֹרָה אֲנִי, שלא נטמאתי להם, נֶאֱמֶנֶת, כיון שלולא דבריה לא היה ידוע לנו כלל שנשבתה, והיינו מחזיקים אותה בחזקת כשרות לכהונה, ונמצא שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר ואמר 'נשביתי', הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר ואמר 'וטהורה אני', ונאמנת. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, נמצא שאינה נאסרת על פיה אלא על פי העדים, וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אֲנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵׂאת בָּאוּ עֵדִים והעידו שנשבתה, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא, ואין הכוונה בדוקא שכבר נישאת, אלא כיון שהתירוה חכמים להינשא על סמך דבריה, ובאו אחר כך עדים והעידו שנשבתה, אינה יוצאת מההיתר הראשון שהתירוה, ומותרת להנשא לכתחילה. אבל אם העידו עדים שנטמאה, אפילו אם נישאת ויש לה בנים, תצא.
