משנה ט: הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם, כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַצָּב, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצָאוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:
משנה ט: משנתנו ממשיכה לבאר את דיני האשה שנשבתה לבין הגויים: הָאִשָּׁה – אשת איש, שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בבית האסורים בִּידֵי גוֹיִם, אם היה הדבר עַל יְדֵי חיוב מָמוֹן, מוּתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, ואפילו היה בעלה כהן, כיון שהעובדי כוכבים חוששים שאם לא ישמרו עליה יפסידו את חיוב הממון, ואין חשש שנטמאה לאחד מהם. אך אם חבשוה עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת – מחמת שהתחייבה מיתה בדיניהם, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ, אם הוא כהן, כיון שבזמן שהיא עומדת לההרג הרי הם נוהגים בה מנהג הפקר, וחוששים שנטמאה, ואשת כהן אסורה אפילו באונס. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם – עיר של ישראל שהטילו עליה הגויים מצור וכבשוה, כָּל כֹּהֲנוֹת [-נשות כהנים] שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת לבעליהן, וכדין כל אשה שנשבתה ביד גויים, שנפסלת לכהונה. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים שלא נטמאו, אֲפִילּוּ עֶבֶד כנעני, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה כנענית, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, ומותרת אותה אשה לכהונה. וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אין הכהן עצמו נאמן לומר שלא נטמאה אשתו, אלא יש צורך בעד אחר. ומביאה המשנה מעשה בענין זה שאירע בזמן חורבן בית המקדש השני, אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב, שהיה כהן, והיו הוא ואשתו בירושלים בזמן שנכבשה על ידי הרומאים, הַמָּעוֹן הַזֶּה – לשון שבועה בבית המקדש, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, ויודע אני בבירור שלא נטמאה, אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵין אָדָם מֵעִיד – נאמן להעיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
