כפי שהתבאר לעיל, נפסקה ההלכה שבן בכור יכול למכור את חלק בכורתו אף קודם שבא לידו, ומחמת כן אף יכול הוא למחול על חלקו לאחים, וחזינן מאן דפסק הילכתא כרבי – וראינו למי שפסק הלכה כדברי רבי, דאמר לעיל שבכור נוטל פי שנים במלוה שהיו אחרים חייבים לאביו, ואף שבשעת מיתת האב לא היו מעות ההלואה מוחזקים בידו, מכל מקום סובר רבי שהוא יורשם, כיון שהוא לומד מהפסוקים שבכור יורש פי שנים אף מממון שלא היה מוחזק בידו בשעת מיתת האב, ואייתי ליה ראיה – ואותו שפוסק הלכה כרבי מביא ראיה לדבריו מהא דאיפסיקא הילכתא – ממה שנפסקה ההלכה בסוגייתנו דיש לו לבכור זכות בנכסים קודם חלוקה, שמעינן – ויש ללמוד מכך, דאף על גב דלא מטא לידיה – שאף שלא בא הממון עדיין ליד הבכור, כמאן דמטא לידיה דמי – הרי זה כאילו בא לידו, ומחמת כן יכול הוא למוכרו או למחול עליו, והילכך – ולכן יש לומר גם כן דהילכתא כרבי, דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה. דוחה הרי"ף את דעת הסוברים כן, והאי סברא לאו דסמכא הוא – ואין לסמוך על סברא זו, לפסוק מכח סוגייתנו הלכה כרבי, והטעם לכך, דלא איפסיקא הילכתא – כיון שלא נפסקה כאן ההלכה דיש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה, אלא במאי דאתא לידי אבוה – אלא בממון שהיה ברשות האב בשעה שמת, ואיתיה השתא ברשותיה – וגם נמצא הוא ברשות היורשים כעת, אלא שעדיין לא חלקו ביניהם, אבל מלוה שאחרים היו חייבים לאב, דליתיה ברשותיה – שלא היה הממון מוחזק ביד האב בשעת מיתתו, לא שייכא בהא מילתא כלל – אין זה שייך כלל לנידון של סוגייתנו, ואין הבכור יורש בו פי שנים. וכן כתב רבינו האי גאון זצ"ל, כי האי סברא:
משנה
משנתנו מבררת את הדין באופן שהמוריש גילה דעתו ורצונו לשנות את סדר הירושה מכפי שציותה התורה: אדם הָאוֹמֵר על אחד בניו, אִישׁ פְּלוֹנִי הוא בְנִי בְּכוֹר, ואף על פי כן לֹא יִטֹּל פִּי שְׁנַיִם, אלא יטול ככל אחיו, או שאמר אִישׁ פְּלוֹנִי הוא בְנִי ומכל מקום לֹא יִירַשׁ כלל עִם אֶחָיו, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, ואין אדם יכול להתנות על דין הכתוב בתורה שלא יתקיים.
גמרא
שנינו במשנה שאין אדם יכול להתנות שבנו הבכור לא יירש פי שנים, או שאחד מבניו לא יירשנו כלל. מבררת הגמרא, לימא מתניתין – האם נאמר שמשנתנו סוברת דלא כרבי יהודה, והטעם לכך, דאי כרבי יהודה, האמר, שהמתנה תנאי על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים, ואמר כן רבי יהודה לגבי האומר לאשה 'הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי תביעה של שאר כסות ועונה', שהם שלשת הדברים שחייבה התורה את הבעל, וסובר רבי יהודה שלגבי שאר וכסות, והיינו מזונות ובגדים, שהם דברים ממוניים, מועיל תנאו, ואם כן לשיטתו לכאורה צריך להועיל תנאו של האב האומר שבנו הבכור לא יירש פי שנים, או שאחד מבניו לא יירשנו כלל, כיון שזהו תנאי בדבר שבממון, וכיון שמבואר במשנתנו שאין תנאו מועיל, מוכח לכאורה שמשנתנו אינה סוברת כרבי יהודה.
דוחה הגמרא, אפילו תימא – יכול אתה לומר שמשנתנו סוברת כרבי יהודה, ועד כאן לא קאמר רבי יהודה שמועיל תנאו, אלא התם – שם, לגבי מקדש אשה בתנאי שלא יתחייב כלפיה בחיובים ממוניים, אלא משום דידעה ומחלה – רק משום שיודעת היא שבקידושין אלו הוא מתנה כך, ומוחלת על חיוביו כלפיה, אבל הכא – אך כאן, כאשר אומר האב שבן פלוני לא יירשנו, לא מחיל – אין אותו בן מוחל על חלקו בירושה, ואף אם שמע את אביו אומר כן ושתק, הרי זה כיון שלא רצה להכעיס את אביו, ולא מחמת שהסכים למחול על חלקו.
