פרק יב א אֹהֵ֣ב מ֭וּסָר אֹ֣הֵֽב דָּ֑עַת וְשׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת בָּֽעַר׃ ב ט֗וֹב יָפִ֣יק רָ֭צוֹן מֵֽיְהוָ֑ה וְאִ֖ישׁ מְזִמּ֣וֹת יַרְשִֽׁיעַ׃
֍ ֍ ֍
(א) ה'מוסר' הוא ההכרח לקבל את הדברים על ידי עונש, או על ידי יראת העונש, וה'תוכחה' היא לימוד הדברים על ידי הוכחות וראיות שכליות, ומי שאוהב את התוכחה הוא בודאי אוהב דעת, שהרי התוכחה מיוסדת על הדעת, ומלמדנו שגם מי שאֹהֵב מוּסָר, הגם שהמוסר מיוסד על העונש והיראה ממנו, גם הוא אֹהֵב דָּעַת, כי גם שרשי המוסר בנויים על יראת ה' ועל האמונה בשכר ועונש, שמקורם בדעת. והשונא את המוסר הוא בודאי בַּעַר, כי אפילו מי שיש לו דעת מועטה ביותר מתיירא מהעונש, ומלמדנו שגם וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת – מי ששונא את התוכחות, המיוסדות על ראיות שכליות, גם הוא בָּעַר – משול לבהמה, כי מי שראוי להקרא בתואר 'איש' הרי הוא מוכן בטבעו לקבל את התוכחות, ולכל הפחות שלא לשנוא אותן, כיון שהן באות לפקוח את עיני שכלו.
(ב) טוֹב – האדם הטוב, יָפִיק רָצוֹן מֵה' – כל מחשבותיו יהיו כיצד ה' יהיה מרוצה מהנהגתו, ואז מעשיו יהיו טובים ונכונים לפני ה', וכיון שהוא סומך על ה' ורוצה לעשות רצונו, לא יחשוב מחשבות כנגד אחרים. וְאִישׁ מְזִמּוֹת – אדם החושב מחשבות עמוקות כיצד להרע לאחרים, כי אינו בוטח בה', יַרְשִׁיעַ – יעשה מעשי רשע כנגד בני אדם אחרים.
