כז שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃ כח בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפּ֑וֹל וְ֝כֶֽעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃
֍ ֍ ֍
(כז) כיון שטבע האדם וכוחות גופו נוטים יותר אל הרע, כי המחשבות והציורים הרעים נטועים באדם מימי ילדותו, וכוחות החומר נשמעים יותר אל החושים ואל התאוות, לכן השֹׁחֵר טוֹב – מי שרוצה את הטוב [ו'שוחר' הוא מלשון רצון תמידי, שרוצה בכך בכל שחר מחדש], יְבַקֵּשׁ רָצוֹן – צריך תחילה לבקש שכוחותיו ירצו בטוב, כי אין זה בטבעם, ורק על ידי הביקוש והחיפוש בכוחות הנפש הפנימיים ימצא את הרצון וההשתוקקות אל הטוב. וְדֹרֵשׁ רָעָה – אך מי שרוצה את הרעה, ולכך די ב'דרישה', כי כוחות הגוף נוטים לכך מעצמם, תְבוֹאֶנּוּ הרעה בקלות ומעצמה, כי גוף האדם החומרי ותאוותיו מוכנים בטבעם אל הרע [ונרמז בכך גם כן שהמבקש את הטוב צריך 'לבקש', כלומר להתפלל לה' שיסייע לו להגיע אל הטוב, ואילו הרעה תבוא אליו מאליה, אם ידרשנה].
(כח) ממשיל עתה את האדם לעץ השדה, הפירות שבו הם לימוד התורה ועבודת ה', והעושר והקנינים החיצוניים הם כמו העלים השומרים על הפרי, ומי שבּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ, כי חושב שהעשירות היא העיקר והתכלית הרצויה, הוּא יִפּוֹל, כדרך שנופל העלה מן העץ, כי בעלה לבד אין כל תועלת. וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ – אבל הצדיקים, היודעים שהעושר והנכסים הם רק האמצעי ללמוד תורה ולעבוד עבודת ה' ללא טרדות, הרי על ידי ה'עלה', שזו העשירות המסייעת להם, יפרחו, והפרחים יציצו ציץ ויצמיחו פירות הילולים, של לימוד תורה וידיעת ה'.
