כד יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כה נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃ כו מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃
֍ ֍ ֍
(כד) אף שראוי לאדם ללכת בדרך האמצעית בדרכי המידות, והנדיבות היא הדרך הממוצעת בין הפזרנות לבין הקמצנות, ובעיני בני האדם נראה שמבין שתי הדרכים הקיצוניות עדיפה הקמצנות על הפזרנות, כיון שלכל הפחות נשאר לו ממון רב, לפי האמת אין הדבר כן, כי יֵשׁ מְפַזֵּר מממונו, וְנוֹסָף לו על ידי זה עוֹד, כי יוצא שמו לתהילה כאדם עשיר מאד, וכולם ילוו לו ויאמינו לו, ובכך יגדל כבוד עושרו. וְחֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר – ואילו החוסך ממונו מלעשות עמו את הנהגת היושר, של נתינת צדקה לעניים, אַךְ לְמַחְסוֹר – יהיה לו מכך רק חסרון, כי מחמת קמצנותו ימנעו כל בני האדם מלהתעסק עמו, ולא יהיה מי שיסחר עמו, וגם יֵעָנֵשׁ משמים על כך שאינו משתמש בממונו כראוי, לפרנס את העניים.
(כה) נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן – נפשו של האדם המוכר מזון ומאכיל אנשים בשנות הבצורת [ומוזכר בפסוק הבא], ומחמת כן בני אדם מברכים אותו, נפשו תשבע ותהיה דשנה, וּמַרְוֶה – מי שמרווה את האחרים במשקה, גַּם הוּא יוֹרֶא – יהיה כ'גַן רָוֶה', כי ירווה וישבע טובה וברכה.
(כו) אבל המֹנֵעַ בָּר – נמנע מלמכור את התבואה שברשותו בשנות הבצורת, כדי שיתייקרו מחירי התבואה וירויח יותר, יִקְּבֻהוּ לְאוֹם – כל העם יקללו אותו, כי מחמת הנהגתו ימותו בני אדם ברעב. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר – אבל הנותן מזון ותבואה לאחרים בשנים אלו, יבורך על ידי הכל. והנמשל לכך הוא לגבי לימוד התורה, שמי שמונע חכמה ולימוד תורה מתלמידיו, יקולל על ידי העם, ואילו המלמד מתורתו לאחרים יבורך על ידי הכל, ונפשו הרוחנית תדושן בשכר רוחני. והמרווה את תלמידיו ללמדם את ההליכה בדרכי ה', גם ה' ירווה אותו בדעת ודרך תבונות.
