פרק א, משנה א: הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בַחַטָּאת וְלֹא בָאָשָׁם וְלֹא בַבְּכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, (וְכִי) מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בַּבְּכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן, מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם, תֹּאמַר בַּבְּכוֹר שֶׁזָּכִין בּוֹ בְּחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים:
הקדמה: נאמר בתורה (ויקרא כז ט-י) 'וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ'. כלומר, אדם שהקדיש בהמה לקרבן, אסור לו לומר על בהמת חולין אחרת שהיה תהיה תמורת בהמת הקרבן, ואם אמר כן, נשארת בהמת הקרבן בקדושתה, וחלה קדושת קרבן גם על הבהמה השניה, שרצה להמיר בה את הראשונה.
פרק א, משנה א: הַכֹּל מְמִירִים – דין זה שהמרת בהמת קרבן בבהמת חולין יוצרת קדושת קרבן גם על הבהמה השניה, נוהג בכל אדם, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. ומבארת המשנה, לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, שהרי אסרה זאת התורה, אֶלָּא שֶׁאִם עבר והֵמִיר, מוּמָר – חלה קדושת תמורה על הבהמה השניה, והראשונה נשארת בקדושתה, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה מלקות מדאורייתא, שהרי עבר על איסור תורה.
הַכֹּהֲנִים, מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם – יש עליהם איסור תמורה בקרבנות שהקדישו בעצמם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אמנם אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים קרבנות שקיבלו מישראל להקריב, לֹא בַחַטָּאת, וְלֹא בָאָשָׁם, כיון שאין לכהן חלק בו עד לאחר הקרבתו והקטרת אימוריו, ואינו יכול להמיר קרבן שאינו שלו, וְאף לֹא בַבְּכוֹר, הגם שמקבלו בחייו מהבעלים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אמנם דין זה נכון לגבי חטאת ואשם, שעדיין אין לכהן חלק בו, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בַּבְּכוֹר, והרי הבכור ניתן לכהן בעודו חי, והוא שייך לו לגמרי, ומדוע לא יהיו בו דיני תמורה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, יש ללמוד את הדינים אלו מאלו, שהרי חַטָאת וְאָשָׁם הם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר הוא מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וכולם מנויים בין עשרים וארבע מתנות כהונה, ואם כן יש ללומדם ב'מה מצינו', מַה מצינו בחַטָּאת וְאָשָׁם שאֵין הכהנים מְמִירִים בּוֹ, שהרי אין להם חלק בקרבנות אלו עד אחרי הקטרת אימורים, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הרי אין הדברים דומים זה לזה, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם – והרי מובן הדבר שאין הכהן יכול להמיר בחטאת ואשם, כיון שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם של הקרבנות, וכי תֹּאמַר כן גם בַּבְּכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְּחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כז י) 'וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ', הרי שדימתה התורה את תמורת הקרבן לקרבן עצמו, והרי הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו – על הקרבן הראשון, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה חלה רק בְּבֵית הַבְּעָלִים, ולכן אין הכהן יכול להמיר את הבכור שקיבל מישראל.
