גמרא
שנינו במשנה שנחלקו רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים במי שאמר שיירשנו אדם הראוי ליורשו, אך יש הקודמים לו, וכגון האומר שבתו תירשנו במקום שיש לו בן, לדעת חכמים אין דבריו מועילים, ולדעת רבי יוחנן בן ברוקה דבריו קיימים. תניא – שנינו בברייתא, אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, לא נחלקו אבא וחכמים על אדם האומר שאחר יירשנו במקום שיש בת הראויה ליורשו, ואף לא על האומר שהבת תירשנו במקום שיש בן, שבאופנים אלו לדברי הכל לא אמר כלום, כיון שהוא מבטל את הירושה הראויה מהתורה, ונותן את הנכסים למי שאינו ראוי עתה ליורשו כלל. על מה נחלקו, על בן בין הבנים – על מי שיש לו כמה בנים, שכולם ראויים ליורשו, והוא אמר שרק אחד מהם יירש את כל נכסיו, וכן על בת בין הבנות, באופן שאין לו בנים, ואמר שאחת מבנותיו תירש את כל הנכסים, שאבא אומר, יירש, כיון שבין כך היה ראוי ליורשו, ורק הגדיל את חלקו בירושה, ואין זה נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה, וחכמים אומרים, לא יירש, כיון שמן התורה יורשים כל הבנים או כל הבנות, ואילו הוא ציוה שרק אחד מהם יירש.
אמר רב יהודה, אמר שמואל, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, שיכול אדם לצוות שאחד מבניו יירש את כל נכסיו. וכן אמר רבה, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא.
אמר רבה, מאי טעמיה – מהיכן נלמד דינו דרבי יוחנן בן ברוקא, מכך דאמר קרא בפרשת ירושה (דברים כא טו) 'והיה ביום הנחילו את בניו', ויש ללמוד מלשון זו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
ואמנם, אף לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, שיכול האב להנחיל את כל נכסיו לאחד מבניו, היינו דוקא היכא דליכא בכור – במקום שאין אחד משאר הבנים בכור, אבל היכא דאיכא בכור – אבל במקום שאחד הבנים בכור, והוא ציוה שבן אחר, שאינו בכור, הוא זה שיירש את כל הנכסים, או שציוה שהבכור לא יירש פי שנים, נמצא שביטל בכך את דין ירושת בכור, ולכן אי אמר את דבריו בלשון ירושה, ולא בלשון מתנה, לא אמר כלום. כדתנן – וכפי ששנינו במשנה, אם ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להן את הבכור, דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום, הרי שאינו יכול להשוות את הבכור לפשוט בלשון ירושה. ועוד תניא בברייתא, אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, מה תלמוד לומר – מה לימדנו הפסוק בכך שנאמר (דברים כא טז) 'לא יוכל לבכר', לפי שנאמר 'והיה ביום הנחילו את בניו', ולמדו מכך שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבין הבנים הראויים ליורשו, שיכול היית לומר, והלא דין הוא – והרי זהו קל וחומר, ומה בן פשוט, שיפה כחו בכך שנוטל בראוי כבמוחזק [-בנכסים הראויים לבוא לרשות האב כמו בנכסים שכבר הוחזקו ביד האב בשעת מיתתו], התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולבטל את ירושת הפשוט, בכור, שהורע כחו, שאינו נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, וכפי שהתבאר לעיל שיורש פי שנים רק במה שהיה מוחזק ביד אביו בשעת מיתתו, לא כל שכן שיוכל האב לבטל את כוחו ולומר שלא יטול פי שנים. תלמוד לומר – לכך נאמר 'לא יוכל לבכר', ללמדנו שאינו יכול לבטל את חלק הבכור.
אמר רב זריקא, אמר רבי אמי, אמר רבי חנינא, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא. אמר ליה רבי אבא, 'הורה' איתמר, כלומר, במימרא זו אמרו האמוראים הללו שהורה רבי חנינא הלכה למעשה כרבי יוחנן בן ברוקא, ולא אמר שכך היא ההלכה. מבררת הגמרא, במאי קא מיפלגי – במה נחלקו רבי זריקא ורבי אבא, ומה הנפקא מינה אם רבי חנינא אמר שהלכה כן או שהורה כן למעשה. ומבארת מר סבר – רבי זריקא סובר, שהלכה עדיפא – כאשר נאמרה לשון 'הלכה' היא עדיפה מהוראה, ויש לפסוק על פיה. ומר סבר – ואילו רבי אבא סובר, מעשה רב – מעשה שנעשה עדיף וגדול מאשר הלכה, ויש לפסוק על פי מעשה שנעשה.
