כפי שהתבאר, נחלקו אמוראים באופן שנתן מתנה לשני בני אדם, או שנתן לאדם אחד שתי מתנות ואמר לשונות ירושה ומתנה, אמנם לדברי הכל [מלבד רבין בשיטת רבי יוחנן] אם נתן שתי שדות לשני בני אדם, אף שאמר לשון מתנה לאחד מהם, לא הועיל הדבר למי שאמר בו לשון ירושה, ואותיב [-והקשה] רב אשי לכולהו – לדברי הכל, מהא דתניא – ממה ששנינו בברייתא, אדם המצווה ואומר, נכסי לך, ואחריך יירש פלוני, ואחרי אחריך יירש פלוני, דבריו קיימים, וכאשר מת הראשון קנה השני, וכאשר מת השני קנה השלישי, ואם מת שני בחיי ראשון, ואין דברי המצווה יכולים להתקיים שיירש השני את הנכסים מהראשון, יחזרו הנכסים ליורשי הראשון, ומסיים רב אשי את קושייתו מברייתא זו, והא הכא – והרי כאן, בברייתא זו, דכשתי שדות ושני בני אדם דמי – שנחשב הדבר כמצווה לתת שתי שדות לשני בני אדם, שהרי אלו הן שתי מתנות שונות, ואמר בם לשון ירושה, וקתני דקני – ומבואר בברייתא שהועילה מתנתו, וקנו כולם, תיובתיה דכולהו – והרי זו קושיא על כל האמוראים הסוברים שאין המקבלים קונים עד שיאמר לשון מתנה לכל אחד מהם בפני עצמו, תיובתא – אכן זו קושיא שאין עליה תשובה.
ואמרינן – המשיכה הגמרא ואמרה, לימא תהוי תיובתיה – שמא נאמר שיש מכאן קושיא גם על דבריו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר, לעולם לא קנה, עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה, ויירשום, והרי בברייתא זו מבואר שאף שאמר לשון ירושה לבד, הועילו דבריו.
תמהה על כך הגמרא, ותסברא – וכי אפשר לומר שמברייתא זו יש קושיא על דברי רבי שמעון בן לקיש, והא אמר רבא, הילכתא כוותיה – ההלכה היא כדבריו דרבי שמעון בן לקיש בהני תלת – בשלשה דינים, ודין זה הוא אחד מהם.
מתרצת הגמרא, לא קשיא – אין קושיא מהברייתא על דברי רבי שמעון בן לקיש, כיון שהברייתא עוסקת באופן שאמר כן תוך כדי דבור, ולכן לשון מתנה שאמר לראשון הועילה גם לאחרים שאמר להם לשון ירושה, ואילו דבריו דרבי שמעון בן לקיש נאמרו באופן שאמר כן לאחר כדי דבור, ולכן יש צורך בלשון מתנה לכל אחד מהמקבלים. והלכתא – וההלכה היא, שתוך כדי דבור כדבור דמי, ולכן אף כאן הועילה לשון מתנה לכל המקבלים, לבר מעבודת כוכבים – מלבד מי שעובד עבודה זרה בדיבורו, כגון שקיבל על עצמו את העבודה זרה כאלוה, שאין מועיל לו מה שיחזור בו בתוך כדי דיבור, אלא חייב מיתה, וקידושין – וכן המקדש אשה, אינו יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור ולומר שיהיו המעות לשם מתנה, וכן האשה אינה יכולה לחזור בה, אלא הקידושין חלים.
משנה
הָאוֹמֵר על איש זר, 'אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי', בִּמְקוֹם בַּת שיש לו, הראויה ליורשו, או שאמר 'בִּתִּי תִירָשֵׁנִי', בִּמְקוֹם בֵּן שיש לו, הראוי ליורשו, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אִם אָמַר כן עַל מִי שֶׁרָאוּי בין כך לְיוֹרְשׁוֹ, אלא שהגדיל את חלקו, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאם אמר כן עַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין, ולכן אם אמר על בת שתירש במקום שיש בנים, וכל שכן על איש זר שיירשנו כשיש לו בן או בת, לא אמר כלום, אבל אם אמר שאחד מבניו יירש ושאר הבנים לא יירשו, או שאמר שאחת הבנות תירש ושאר הבנות לא תירשנה, דבריו קיימים.
