משנה ג: אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים, וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, כֻּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָּהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַחְתֶּיהָ:
משנה ג: אֵין מְמִירִין [-אין שייכים דיני תמורה] אם המיר אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים, כגון שאמר תהא רגל בהמת חולין זו קדושה במקום עובר שבמעי בהמת קרבן, וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, שאם אמר שיהא עובר בבהמת חולין קדוש במקום רגל בהמת קדשים, אין ההמרה חלה, ואין קדושה נתפסת בבהמת החולין, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים מומרים בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן [-באברים ועוברים]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים, שאם אמר תהא רגל בהמת חולין זו קדושה במקום בהמת קרבן, חלה ההמרה על אותה רגל, וממנה מתפשטת קדושת הקרבן על כל אותה בהמת חולין, והרי כולה תמורה, וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין, שאם אמר תהא בהמת חולין זו קדושה במקום רגל הקרבן, אין קדושה חלה בו, לפי שאין כח באבר אחד של קרבן להקדיש בהמה שלמה של חולין. ואָמַר רַבִּי יוֹסֵי כראיה לדבריו, וַהֲלֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין – בתחילת הקדשת קרבן, הָאוֹמֵר 'רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה', נעשית כֻּלָּהּ עוֹלָה, ולכן גם לגבי תמורה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָּהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַחְתֶּיהָ [ואילו תנא קמא סובר שאף בתחילת הקדשה, רק אם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו נעשית כולה קודש, ולא כשמקדיש רגל או יד בלבד].
