דרש מר זוטרא, משמיה [-משמו] דרב שימי בר אשי, הילכתא ככל הני שמעתתא – ההלכה היא ככל אותם פסקים כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא.
אמר ליה רבינא למר זוטרא, דרב נחמן מאי – כיצד היא ההלכה באותו נידון שנחלק עליו רב נחמן, והיינו לגבי גביה מעבדים כנעניים, שאמר רבי אבא שגובים מהם, ואילו רב נחמן חלק עליו ואמר שאין גובים, וכיון שמקובל בידינו בכל מקום שההלכה היא כרב נחמן בדינים, אם כן אף כאן יש לפסוק הלכה כרב נחמן. אמר ליה – השיב לו מר זוטרא, 'אין גובין' מתנינן לה – אנו שונים בדברי רבי אבא שאין גובים מעבדים, וכן אמר רב נחמן, שאין גובין.
תמה על כך רבינא, אם אכן אין כאן מחלוקת כלל, ואלא 'הילכתא' לאפוקי מאי – לשם מה הוצרך מר זוטרא לומר שההלכה היא כדבריו, והרי אין מי שחולק עליו, ואף בשאר הדינים שאמר רבי אבא אין צורך לומר שהלכה כמותו, אי לאפוקי מדרבא – שהרי אם תאמר שבא למעט מדברי רבא, שאמר לגבי הנידון של פסול קרובים לעדות, שלא רק 'שלישי בשני' כשר, אלא אף 'שלישי בראשון' כשר, הרי מוסיף הוא על דברי רבי אבא, ויתכן שגם רבי אבא עצמו יסבור כן. ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי – ואם תאמר שבא למעט משיטת מר בר רב אשי, שהכשיר לעדות את אבי האב, הרי כבר נפסק הדין דלית הילכתא – שאין הלכה כמר בר רב אשי, ולשם מה הוצרך מר זוטרא לחזור ולומר שהלכה כרבי אבא. ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא, שהכשירו סומא לעדות באופנים מסוימים שיכול הוא לכוון עדותו ודבריו, הא איתותבו – הרי כבר נסתרו דבריהם מהברייתא שהביאה שם הגמרא, ואין צורך לפסוק הלכה שלא כדבריהם.
אמר ליה – השיב לו מר זוטרא, יש צורך לפסוק הלכה כרבי אבא, לאפוקי מדרבי יוחנן, דאמר, אדם האומר על תינוק בין הבנים 'בכור הוא', אינו נאמן, ואין הלכה כדבריו, אלא כפי שאמר רבי אבא, שהוא נאמן. ולאפוקי נמי מהאי אתקפתא – וכן למעט ולהוציא מאותה קושיא דמר בר רב אשי, דאתקיף – שהקשה על רבי אבא במוציא שטר חוב על חבירו, והלוה אומר שפרע מחצה, והעדים מעידים שפרע הכל, שהקשה מר בר רב אשי שיש לפטור את הלוה משבועת מודה במקצת כיון שהוא כמשיב אבידה, ואין הלכה כדבריו, אלא כפי שאמר רבי אבא, שנשבע הלוה שבועת מודה במקצת, וגובה המלוה את אותו מחצה שהודה בו הלוה, וכטעם שהתבאר לעיל, שכיון שיש ביד המלוה שטר חוב, חושש הלוה להכחישו [ואף שיש עדים המסייעים לו, הרי בשעה שהודה עדיין לא העידו העדים, ואינו יודע מה יעידו], ולכן דינו ככל מודה במקצת החייב שבועה, ואחרי שנשבע ונפטר ממחצית החוב שהכחיש, גובה המלוה את המחצית האחרת של החוב [והעדים אינם פוטרים אותו בעדותם, כיון שהכחיש אותם, ולדבריו העידו עדות שקר].
