פרק יד א וַיָּב֤וֹא אֵלַי֙ אֲנָשִׁ֔ים מִזִּקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽשְׁב֖וּ לְפָנָֽי׃ ב וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ג בֶּן־אָדָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ הֶֽעֱל֤וּ גִלּֽוּלֵיהֶם֙ עַל־לִבָּ֔ם וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֹנָ֔ם נָֽתְנ֖וּ נֹ֣כַח פְּנֵיהֶ֑ם הַֽאִדָּרֹ֥שׁ אִדָּרֵ֖שׁ לָהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק יד (א) וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל [ואמר 'ויבוא' לשון יחיד, כי לא באו כולם יחד, אלא כל אחד בפני עצמו], וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי [ולעיל (פרק ח' פסוק א') ישבו לפניו 'זקני יהודה', שהיו צדיקים, ועתה באו לפניו 'זקני ישראל', שהיו רשעים].
(ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
(ג) בֶּן אָדָם, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה היושבים לפניך, הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם, כי אינם עובדים עבודה זרה במעשה בלבד, אלא הם דבקים בה בכל ליבם, עד שהגילולים הללו כביכול חקוקים על ליבם, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם – ואת הדבר שגורם להם להכשל בעוון הם נותנים תמיד נגד פניהם, כדי להכשל בו שוב ושוב, וכיון שהם דבוקים כל כך בחטאיהם, במחשבה ובמעשה, הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם – האם מן הראוי שאהיה נדרש להם לומר להם את דברי, והרי כיון שהם כופרים בה' ומאמינים בעבודה זרה, ואדוקים במעשי עבירות, אין תקוה שישובו בתשובה.
