שנינו במתניתין במסכת בכורות, לגבי שני הדינים שאמרה התורה בבכור, א. שהוא נוטל הוא בירושת אביו פי שנים מאחיו. ב. שאביו חייב לפדותו על ידי נתינת חמש סלעים לכהן, ובמשנה זו יבואר ששני הדינים הללו אינם תלויים בהכרח זה בזה: יֵשׁ אדם שהוא בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, לירש פי שנים, וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, אלא פטור הוא ממצוות פדיון הבן. ויש מי שהוא בְּכוֹר לַכֹּהֵן, וחייב בפדיון הבן, וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, אלא יורש כשאר אחיו, הפשוטים. יש אדם שהוא בְּכוֹר גם לַכֹּהֵן וְגם לַנַּחֲלָה, ויש שעל אף שהוא נולד ראשון, מכל מקום אֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַכֹּהֵן וְלֹא לַנַּחֲלָה.
ומבארת המשנה, אֵיזֶה הוּא בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן, הַבָּא [-הנולד] אַחַר הַנְּפָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ של הנפל כשהוא חַי, ואחר כך מת, וְכן אם נולד אחר בֶן תִּשְׁעָה חודשים, שאינו נפל, שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ כשהוא מֵת, ונולד זה אחריו, הרי זה בכור לירש פי שנים, כיון שנאמר בפרשה זו 'ראשית אונו', ומשמעות הלשון היא מי שלבו של אביו דווה עליו אם מת, למעט נפל או ולד שנולד כשהוא מת, שהנולד אחריו יורש פי שנים [אבל אם הוציא ראשו בן תשעה חודשים כשהוא חי, אפילו אם מת אחר כך, אין הנולד אחריו בכור לנחלה]. ואילו לגבי פדיון הבן אין ולד זה חייב בפדיון, כיון שכבר נפטר הרחם בנפל החי או בולד המת. [ומשמעות המשנה שאם יצא ראשו של הנפל כשהוא כבר מת, הנולד אחריו חייב בפדיון הבן, ואופן זה שייך רק בתאומים, שאם הוציא אחד מהם את ראשו לאחר שמונה חודשים כשהוא כבר מת, אינו נחשב כפטר רחם, ואם לאחר חודש נולד התאום השני כשהוא חי, חייב בפדיון הבן. אך אם לא היו אלו תאומים, ונולד כל גופו של הנפל, הגם שהיה בן שמונה חודשים, ונולד כשהוא מת, מכל מקום כיון שהיתה זו לידה גמורה המטמאת את אמו, הנולד אחריו פטור מפדיון הבן]. וְהַמַּפֶּלֶת כמִין צורת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, כיון שאין לב אביו דווה עליו במיתתו, הנולד אחריו הוא בכור לנחלה ליטול פי שנים, ומכל מקום הבא אחריו אינו חייב בפדיון, כיון שכבר נפטר הרחם באותו ולד אף שצורתו כבעל חיים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין הנפל פוטר את הבא אחריו מפדיון הבן, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ, בנפל, מִצּוּרַת הָאָדָם, אבל אם היה זה כצורת בעל חיים, הבא אחריו חייב בפדיון הבן.
וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל – חתיכת בשר ללא צורת פנים, אוֹ שִׁלְיָא, ואין שליא בלא ולד, אלא שנימוח הולד ואינו ניכר, וּשְׁפִיר מְרֻקָּם – חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת ולד, ונראית כשפופרת, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ – שנחתך אבר אבר במעי אמו ויצא כך, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן – הולד הנולד אחריהם הרי הוא בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, לירש פי שנים, וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, אלא פטור מפדיון הבן, כיון שכבר נפטר הרחם בנפל שהיה לפניו.
תניא בברייתא, נאמר בתורה לגבי ירושת בן בכור לשון 'יכיר', ומשמעותה יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה, נאמן אדם לומר 'זה בני בכור', אף שלא היה ידוע לנו שהוא בנו הבכור. וכשם שנאמן האב לומר זה בני בכור, כך אם היה האב כהן נאמן הוא לומר על אחד מבניו 'זה בן גרושה', או 'זה בן חלוצה', והרי הוא חלל ופסול לכהונה. וחכמים אומרים, אינו נאמן. והלכתא – וההלכה היא כרבי יהודה. ואפילו היו מוחזקין בזה [-בבן מסוים] שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן.
